שגרת שחיתות: השיטה קוראת לגנב

הרשויות המקומיות הן מכרה זהב למושחתים. במיוחד תחום הנדל"ן ששם הכסף הגדול מונח נמוך על הרצפה. המפגש בין קבלנים ויזמים תאבי בצע לעובדי ונבחרי רשויות מקומיות שמשתכרים שכר צנוע יכול להיות קטלני. ההזדמנויות רבות: הגדלת אחוזי בנייה, מכרזים, שינוי ייעוד, הפשרת קרקעות, קיצור תורים לקבלת רישיונות. תיק הולילנד ומצעד ראשי הערים שהורשעו מספרים את הסיפור הזה במלואו. הקטגוריה בוויקיפדיה של "ראשי רשויות מקומיות שהורשעו בדין" מונה לעת הזו 21 שמות. בהם צבי בר, שמעון גפסו, אורי לופוליאנסקי, שלומי לחיאני, מאיר ניצן, יצחק רוכברגר.

רפורמת זילבר נקברת בכנסת

ב־2016 אימץ היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין את המלצות הצוות בראשות עו"ד דינה זילבר לביעור השחיתות המקומית. המרכזית שבהן היתה "שינוי הרכב ועדות המכרזים בשלטון המקומי כך שאלו לא יהיו מורכבות עוד מנבחרי ציבור אלא מבעלי התפקידים הרלבנטיים ברשויות המקומיות". ובעברית פשוטה: הרחקת החתולים הפוליטיים מהשמנת.

מימין: ראש עיריית בת ים בעבר שלומי לחיאני וראש עיריית ירושלים בעבר בעבר אורי לופוליאנסקי צילומים: עמית מגל, סבסטיאן שיינר

עם זאת, חוזק מעמדו של ראש הרשות, ושומרי הסף שמינה יישארו בוועדות - חשב, מנכ"ל והיועץ המשפטי של העירייה. המלצה זו, לצד מאמצים לחסל ניגודי עניינים ולהגביר שקיפות, קברה בסופו של דבר את סיכוייה של רפורמת זילבר להפוך לחוק.

ח"כ רועי פולקמן, בהשראת שר האוצר משה כחלון, יו''ר השלטון המקומי חיים ביבס והיועץ המשפטי שנכנס אביחי מנדלבליט ניסה ב־2016 לעגן את הרפורמה בחוק. אפילו שר הפנים אריה דרעי היה בעד. אבל המאמץ חוסל בוועדת הפנים בהובלת היו"ר יואב קיש שנחרד בעיקר משמו של החוק. "קוראים להצעה 'טוהר מידות'", אמר בזמנו, "כאילו הפוליטיקאים הם גנבים והפקידים קדושים". אדריאן פילוט חשף ב"כלכליסט" כי "מה שעומד מאחורי ההחלטה של קיש הוא לחצים פוליטיים אדירים מטעמם של כמה ראשי רשויות וחברי מרכז הליכוד שביקשו להמשיך 'לשלוט על השאלטר' של המכרזים של הרשויות - אחד ממוקדי הכוח של נבחרי הרשויות".

לצד קיש פעל ח"כ דוד אמסלם שתמך בהסרת ההצעה מחוק ההסדרים, והסביר כי היא תוכל לעבור בחקיקה רגילה. אלא שברור היה שמדובר ב"ישראבלוף". חוק ההסדרים, פרקטיקה גרועה בדרך כלל, היה הסיכוי היחיד להעביר את הרפורמה כחוק. זאת לאחר שדו"ח זילבר, שאושר ב־2016, נתקע אחרי סחבת וחילופי אשמות בין משרד הפנים, השלטון המקומי והאוצר עד שפקידי אגף התקציבים באוצר החליטו להציל אותו ולהפוך אותו כהצעה בחוק ההסדרים.

היחידים שהצביעו בוועדה לטובת ההצעה היו פולקמן, בני בגין ומיכאל מלכיאלי (ש''ס). למי שפחות בקיא בפרטים ובספינים, עמדת בגין היא סוג של נייר לקמוס לבדיקה והבחנה בין ישר לעקום, בין נקי למלוכלך.

נגיפי השחיתות הפכו חסינים

דו"ח זילבר מקדיש פרק לנושא המאכערים שמטריד את המרחב הציבורי בישראל מאז פרשת הולילנד שבה נקבע כי פעילות המאכער היא שוחד. ההמלצות בדו"ח אינן מפתיעות. מאכערים מיותרים כאשר הבירוקרטיה נעלמת והשירות לאזרח הוא נגיש וידידותי. לכן הומלץ בין היתר על שמירה על התור והשוויון בקבלת שירות, מתן מענה מהיר לפניות, מניעת כניסה לחדרים של עובדי הרשות שאינם מוגדרים כמקבלי קהל ועוד.

הדו"ח מודה שבהיעדר חקיקה שמסדירה את פעילות השתדלנים "העמדה היא כי יש להתמקד בטיפול ב'מחלה' ולא ב'סימפטומים' למחלה'". אלא שהמציאות עד אז - וגם מאז - היא שהטיפול ניגף מפני נגיפי השחיתות שהפכו חסינים ועמידים. מבחינה זו חשוב לציין שגם החוק הנוכחי, ללא החיזוק של רפורמת זילבר, אוסר על שוחד, מרמה וזיוף.

נקודת המוצא של הדו"ח דווקא היתה סובלנית ומיטיבה עם נבחרי הרשויות. עמדת הבסיס היתה ש"לאו עכברא גנב אלא חורא גנב", כלומר לא האנשים, אלא השיטה אחראית למציאות. המציאות של לחצי קבלנים, של בירוקרטיה אינסופית שתוקעת מיזמי בנייה. הדו"ח ביקש לקרב את הנורמות במישור המקומי לאלו במישור הארצי. למשל, שראש הרשות, כמו שר, לא יחתום אישית על צ'קים לספקים. הדו"ח ביקש להקטין את החיכוך בין פוליטיקאים לקבלנים ולספקים. להרחיק מהפוליטיקאים את הלחצים והאינטרסים.

הסרבנות הפוליטית לרפורמה האשימה דווקא את זילבר. "מרכז השלטון המקומי ודינה זילבר רצו לתקן ויצאו מקלקלים", אמר אז קיש, "במהלך בוטה תחת חסות חוק ההסדרים קוראים לכל חברי מועצות הרשויות המקומיות בארץ מושחתים ומייצרים פתח לשחיתות ראשי ערים. הצעת זילבר למנות לוועדה כזו רק את המינויים האישיים של ראש העיר היא מתן כוח אדיר ופתח לשחיתות ממש".

ועל כך שתי הערות. הראשונה, גם אם יש פקידים מושחתים, הם אלה שאמורים להתנהל ברמה המקצועית מול היזמים ולא הפוליטיקאים. השנייה, הלחץ האמיתי לסיכול הרפורמה בא מהשטח, מהרשויות המקומיות שנשלטו בידי הליכוד. העלבון מזילבר הוא רק תירוץ ולא סיבה.