המחיר המסוכן של תופעת המסך לכל ילד: ג'אנק פוד לשכל

שירות הסטרימינג של AMC - מפעילת רשת בתי הקולנוע הגדולה בעולם - אשר הושק בחודש שעבר, טבע לחלוטין תחת השקת שירות הסטרימינג של אפל וזה של דיסני שיצטרף אליו עוד שבוע. ענקיות התוכן והטכנולוגיה צוללות כולן לקרבות הסטרימינג, ומנסות להילחם בשירותים המבוססים של נטפליקס, אמזון פריים והולו וכן ביוטיוב של גוגל ובפייסבוק Watch. במצב הזה גם רשת כ-AMC הבינה שהצרכנים מבלים יותר זמן בבינג' מול מסכים במקום באולמות.

מדובר בתהליך מתפתח שנמשך זמן מה; אחרי הכל, במשך שנים עמלו ענקיות התוכן והטכנולוגיה על פיתוח כלים שירתקו משתמשים אל הפלטפורמות שלהן, בהצלחה גדולה שהפכה אותן למדפסות כסף. תגובת הנגד היתה רק עניין של זמן, וכשהטענות על התמכרות לאינטרנט ולמסכים הפכו רווחות יותר הענקיות אימצו אותן בניסיון לעקר את הביקורת. בגוגל קראו לעידן של רווחה דיגיטלית, באפל השיקו תכונה שמודדת את זמן המסך באייפון ובפייסבוק משתעשעים בהסתרת ספירת הלייקים. במקביל, פנו לאפיק משחית זמן חדש: פיתוח שירותי סטרימינג.

מזון מהיר, הגרסה הדיגיטלית איור: יונתן פופר

דו"ח שפרסמה בשבוע שעבר עמותת Common Sense הציג נתונים על היקפי השימוש במסכים של בני 18–8 בארה"ב. לפי הדו"ח, שמבוסס על סקר בהשתתפות 1,600 צעירים אמריקאים, 71% מבני 18–13 צופים בתוכני טלוויזיה (כבלים וסטרימינג) מדי יום, ומקדישים לכך בממוצע שעתיים וארבעים דקות ביום. הנתונים המעניינים ביותר בדו"ח הם אלו שעוסקים בפערי השימוש שבין ילדים ובני נוער ממשפחות מבוססות (משק בית בעל הכנסה של יותר מ-100 אלף דולר בשנה), וילדים ובני נוער ממשפחות בעלות הכנסה נמוכה (של פחות מ-35 אלף דולר בשנה): לפי הדו"ח, ילדים ממשפחה בעלת הכנסה נמוכה מבלים בממוצע שעה וחצי ביום יותר מול מכשיר הטלוויזיה מילד ממשפחה מבוססת. בנוסף, הסבירות שלילד ממשפחה ענייה תהיה טלוויזיה בחדר השינה היא 69%, לעומת 46% בחדרו של ילד ממשפחה מבוססת, אף שלאחרון יהיו יותר מכשירים אלקטרוניים (סמארטפונים, טאבלטים ומחשבים).

לפי מחברי הדו"ח, משמעות הדברים היא שהפער הדיגיטלי מבטא לא רק את הפערים הסוציו-אקונומיים לגישה או למיומנויות טכנולוגיות, אלא גם את היכולת לווסת ולרסן את השימוש בטכנולוגיה.

1. פתרונות זולים עם עלות גבוהה

"במידה מסוימת, ניתן לומר שמשתמשים בעלי הכנסה נמוכה משתמשים במדיה כדי לפצות על היעדר הזדמנויות בתחומי חיים אחרים, בין אם זה למידה, התחברות לאחרים, גישה למידע או בידור", ציינו מחברי הדו"ח. אם זה נשמע מוכר, זה משום שתהליך הצריכה המוגברת והחלולה שתאגידי ענק מעודדים בעזרת מחירים זולים, אינה תופעה חדשה. במובנים רבים רואים פה שכפול של דפוסי השימוש בתרבות המזון המהיר, מה שנקרא ג'אנק פוד.

בתחילת ימי תרבות המזון המהיר בארה"ב היא שירתה את הציבור בכללותו בצורה דומה. אך עם השנים, הפיתרון הזול והמהיר הוכר כאשם העיקרי להפיכת ארה"ב לאומה השמנה בעולם ש-40% מאנשיה (93 מיליון איש) נופלים תחת הקטגוריה "השמנת יתר חולנית". הרעה החולה הזו לא התפזרה באופן אחיד: ההשמנה פגעה בילדים משכבות הכנסה חלשות בעוצמה גבוהה יותר מילדי שכבות חזקות (18.9% לעומת 10.9% בהתאמה) - ממש כמו חלוקת השהייה המוגברת מול מסכים.

צילום: שאטרסטוק

הסיבה לכך היא שעוני לא רק מצריך פתרונות זולים, שהם לרוב פחות בריאים, אלא משום שהוא גם מתיש ושואב מההורים זמן יקר שאולי אפשר היה להקדיש להכנת ארוחות מזינות. מעבר לכך: מזון מהיר ומעובד הוא כלי שמאפשר לפנק ולפצות ילדים שאין הרבה לתת להם, ממש כמו נוכחות גבוהה יותר של טלוויזיה בחדרי ילדים.

מחקרים מאוחרים יותר מצאו שקשה מאוד לשנות הרגלים תזונתיים בקרב מבוגרים, וכך ילדים שמנים הפכו למבוגרים שמנים, והפערים הועמקו. במשך השנים, ההבדלים בהרגלים התזונתיים של אנשים משכבות הכנסה שונות הלכו והחריפו במקביל להתכווצות מספר הסופרמקטים בארה"ב, כך של־23 מיליון איש בארה"ב אין כיום כלל גישה לפירות וירקות טריים - תופעה שאף זכתה לכינוי "מדבריות מזון".

2. לקחים מהמלחמה בהשמנה

נדרשו לאנושות כמעט 30 שנה להפנים שהשמנה היא מגיפה, כזו שיש לה קשר הדוק לאינפלציה במספר רשתות המזון המהיר והעוצמה הכלכלית של יצרניות המזון המעובד. בעשור האחרון ארה"ב הכריזה מלחמה על המגיפה, חלק מהמדינות בה החלו להגביל פרסום של ג'אנק פוד, צמצמו את גודל המנות ואפילו החילו סייגים על פתיחת מסעדות מזון מהיר בשכונות עניות.

צרכני ג'אנק פוד ובני נוער שסובלים מצריכת יתר של טכנולוגיה אינם עצלנים. הבחירות שהם מקבלים מעוצבות במידה רבה מהשוק שעוטף אותם ומהשחקניות שמנהלות אותו, קל וחומר כשמדובר בילדים. בעוד יצרניות המזון המעובד נופפו בהבטחה למזון זול, מהיר ובריא, ענקיות הטכנולוגיה יצקו לתוך המוצרים שלהם אשליה של גישה מהירה, דמוקרטיזציה של מידע, מתן הזדמנויות שוות וסיוע במוביליות חברתית.

בפועל הן הפכו לחברות ענק שאין שני לעוצמתן הכלכלית, ליכולתן להגיע לכל פינה בעולם ולהשפעה הפסיכולוגית והרגשית על המשתמשים שלהן. הג'אנק פוד התזונתי שסותם את העורקים הומר בג'אנק פוד טכנולוגי שסותם את הנפש.

3. השחתת זמן חדשה

אפשר היה להתייחס יותר בסלחנות לפערים הבולטים בזמן המסך לו השימוש בו היה מנוצל יותר למטרות יצרניות ומעוררות, כמו יצירת תוכן, קריאה, כתיבה או אפילו שיחה עם חברים. אך הנתונים של Common Sense מציירים תמונה שונה: 39% מזמן המסך של בני 18–13 מוקדש לצפייה בטלוויזיה ובסרטונים, 22% לגיימינג, 16% לרשתות חברתיות, 8% לגלישה באתרים. 15% הנותרים מתפזרים בין יצירת תוכן, קריאת ספרים דיגיטליים, וידאו צ'ט וכו'.

הבעיה אינה רק שחיקת הפנאי וצמצום עולמות התוכן של הצעירים. העובדה שילדי משפחות מהכנסה נמוכה דבוקים יותר למסכים מביאה לכך שהם חשופים יותר לאלגוריתמים של ענקיות הטכנולוגיה; הם שמחליטים באילו תכנים יצפו הגולשים, אוספים עליהם מידע וחושפים אותם למניפולציה שיווקית בגיל צעיר וקל יותר להשפעה.

אפל, אמזון, פייסבוק או גוגל, כל אחת ואחת מענקיות הטכנולוגיה נכנסת למירוץ אחר תשומת לבו של צופה הסטרימינג תוך שהיא אוספת, מודדת ומנתחת את הרגלי הצפייה שלו. התובנות שייוצרו יירתמו להשארת הצופה־משתמש לכמה שיותר זמן מול המסך ולאיסוף עוד ועוד מידע. בכל הקשור לתנועות נגד, ענקיות הטכנולוגיה מצויות צעד לפני כולנו. הן מחליפות השחתת זמן אחת באחרת ומותירות את הצופים מבולבלים, מכלים את זמנם בהשוואה בין שירותי סטרימינג מתחרים.