חמישים גוונים: סדרה חדשה שעוסקת במשבר הגיל

כבר מהפתיחה הזאת אפשר להבין שלוין היא מהיוצרות המגוונות, הווירטואוזיות והבולטות בתעשייה, הן כבמאית וכתסריטאית. היא נשאלת אם ענייני גיל מטרידים אותה באופן מיוחד, מה עוד שהיא עצמה כעת בגיל של גיבורת הסדרה הנוכחית: היא בת 51, גרושה, ויש לה שלושה ילדים בגילאים דומים. “הגעתי לפרויקט הזה כי קיבלתי הזמנה מיעל הדיה שכתבה אותה ומחברת ההפקה אנדמול. מאוד אהבתי את חוסר החמלה של הגיבורה לצד החמלה הרבה שלה. היא קשה עם עצמה. אי אפשר לתאר את הגיל הזה אחרת. בגיל 50 את מפתחת כנות עם עצמך שלא היתה קודם. את מסתכלת במראה, לא במובן הקלישאי שנוסף לך עוד קמט והזדקנת, אלא מגלה כנות קוסמית. הבנה שיש הרבה דברים שכבר לא תעשי אם לא עשית עד היום; מאהבים שכבר לא יהיו לך; מקומות בעולם שכבר לא תגיעי אליהם. זאת לא תוגת המוות, אלא הבנה כזאת”.

דפנה לוין. “סדרה שהעולם אולי יתעניין בה היא רק כזאת שעוסקת באישי ובמקומי. אם אתה חושב איך זה יתורגם, אתה מפספס את שני הקהלים” (איפור: לירון גולדנברג ) צילום: אוראל כהן

על הקשר בין “אופוריה” “נבלות” ו“חמישים” היא אומרת: “זה לא שגיל נורא מעניין אותי, זה הסיפור שמעניין אותי: ב’נבלות’ הקשישים רוצחים צעירים כי הם הפסיקו להיות רלוונטיים, ואמרתי: הי, זה אני! וב’אופוריה’ ילדים הולכים לאיבוד — זה גם אני”. 

כנערה הלכת לאיבוד?

“בתור נערה לא היו לי נעורים אומללים, אפילו די רגילים. גדלתי ברמת השרון, לא הותקפתי, לא היו לי טראומות. ואני עדיין מחשיבה את זה לתקופה הכי מסוכסכת שלי אי פעם, שלוותה באיזו תחושת נידפות מטורפת, אפסיות כזאת, שאפילו כאשה בת 50, עם אופציות הולכות ומתכלות, אני לא מרגישה ככה. לא חוויתי את החוויות שמתוארות ב’אופוריה’ על בשרי, גם צריך לזכור שרון לשם כתב אותה. אבל חוויתי את האופציה: נהגתי שיכורה, הלכתי עם אנשים שלא הכרתי, צרכתי חומרים שלא ידעתי מהם. אבל היה לי מזל. והיה לי גם בסיס נפשי איתן יותר. תקינות משפחתית כזאת שיכולתי לצאת מזה”.

בסדרה “חמישים”, ב־yesEDGE וב־yesVOD ו־STINGTV אכן נראה שאלונה (אילנית בן יעקב, “כבודו”, “ויקי ואני”) מצוידת ומפוכחת יותר. אבל ההתמודדות שלה לא קלה, בצד תסמיני גיל המעבר, היא נמצאת בשלב שבו היא גם מטפלת לבד בילדיה, וגם דואגת לאביה המבוגר, שהדמנציה מתחילה לתת בו אותות. בנוסף, אלונה מנסה להשתלב בשוק הדייטים, וגם להצליח בעבודה, כמו למכור תסריט על אשה בגילה, ולמרות הקשיים זה נעשה בהומור.

משווים את “חמישים” ל”דברים טובים” האמריקאית.

מתוך הסדרה חמישים צילום: באדיבות YES

“אם אני אעשה אפצ’י, יגידו שזה כמו אפצ’י של מישהו אחר. אז קודם כל, ‘דברים טובים’ היא סדרה מהממת וההשוואה מחמיאה. אבל זה לא שעושים סדרה אחת כמו אחרת, אלא שאנשים התחילו לעשות סדרות על עצמם. יעל הדיה כותבת את החיים שלה, והקהל הרבה יותר פתוח לקבל את היומנים האישיים האלה: זה כבר לא ‘היום הלכתי למכולת’, זה ‘היום הלכתי למכולת ואוננתי מול המכולתניק’”.

אולי גם גופי שידור פתוחים לספר את היומנים האלה, של נשים שהן כבר לא בנות 20. “את כל הזמן חוששת לאבד את הרלבנטיות שלך”, אומרת לוין. “זה כמו ענן מעל הראש. את כבר יודעת שיש לך בעיה, את לא צריכה שמישהו יגיד לך את זה. אני עובדת גם בפרסומות. אני נכנסת למשרדי פרסום שצוותי הקריאטיב בהם הם הרבה יותר צעירים ממני. אני מרגישה שאולי אני נחשדת באי־רלבנטיות. אז אני מרגישה רלבנטית, אבל אני לא יודעת אם הסביבה מרגישה ככה”.

הסדרה עוסקת בנושא אוניברסלי אבל מזווית ישראלית: הילדה מתחילה לכתוב בס”ד במחברת, ויש דיון בקשר ליציאה למסעות לפולין.

“ בעיניי אין דבר כזה כתיבה לשוק בינלאומי. מה שהעולם אולי יתעניין בו זה רק האישי והמקומי. אם אתה חושב איך זה יתורגם, אתה מפספס את שני הקהלים. יש סדרות שאני רואה בעברית וכבר שומעת את התרגום לאנגלית. כשזה אותנטי אתה מריח את זה”.

מתוך הסדרה אופוריה צילום: באדיבות YES

אגב זה, הילדים בסדרה מאוד אהה... אותנטיים.

“מה שאני אוהבת בילדים האלה זה שהם ישראלים מאוד: הם חצופים, תובעניים ולא בלתי רגישים. הם יעשו אצבע משולשת לאמא, אבל הם רגישים אליה. נורא מעניינות התגובות לילדים בסדרה: חלק אומרים ‘אוף, הם כמו אצלי בבית’, וחלק אומרים ‘איזה ילדים נוראיים’. לאלה מתחשק לי להגיד: ‘בואי, תפתחי רגע ונראה כמה שאצלך אין את זה’. הבחירה באילנית בן יעקב באה מאותו המקום. היה משהו מאוד רענן, כן ואינטליגנטי בה. אני חושבת שהיא מושלמת בתפקיד הזה”.

בדומה לגיבורת “חמישים” גם לוין ניסתה למכור את הסדרה שלה, ואף הצליחה. “אופוריה” שלה ושל רון לשם נמכרה ל־HBO ונהפכה להצלחה גדולה. “מתברר שנבואות הזעם שלנו בסדרה היו מתונות מדי, במיוחד בארה”ב”, היא אומרת. “משהו נהיה יותר אכזרי בעולם. זה בדיוק מה שאומרים בתחילת ‘אופוריה’: אם כבר כשהייתם בני 5 ראיתם סרטונים של דאעש עורפים ראשים, היכולת שלכם להכיל דברים משתנה. אני, למשל, כל הזמן חושבת מה בני נוער חושבים על סקס. כמי שהדימוי הפורנוגרפי הראשון שלה היה בספר ‘דה ג’וי אוף סקס’, היום הם רואים באינטרנט סקס בלי ג’וי, סקס כואב”.

ענייני המין כפי שהם מתוארים ב”חמישים” הם גם לא פיקניק. לוין אומרת שהיא, בניגוד לגיבורת הסדרה, נרתעת מסצינת הדייטים. “אני לא יכולה לדמיין את האודישן הזה: אני לא בפייסבוק, לא באינסטגרם, לא בטינדר. אין לי כוח לעשות חיינדלאך באותיות, ואחר כך בטלפון, ואחר כך באודישן מצולם”.

כתסריטאית חיינדלאך בכתיבה אמורים לבוא לה בקלות, לא? “מה פתאום!”, היא אומרת. “אם אני צריכה לכתוב ברכה לחתונה, זה לוקח לי שלושה שבועות ובסוף יוצא לי ‘מזל טוב’. כתיבה היא סוג של עונש בשבילי”.

יותר קל לך לביים?

“מה פתאום! גם לביים זה נורא קשה. הכי קל לי לעשות בינג’ לסדרות בנטפליקס”.