שני פאנטומים, עשרות מיגים: קרב האוויר שפתח את מלחמת יום כיפור

שלום, כאן הקברניט; מלחמת יום הכיפורים היתה אחד המבחנים הקשים ביותר לצה"ל, וללא ספק הקשה ביותר לחיל האוויר. היום אספר לכם על הרגע הראשון שלו: קרב האוויר שהשתולל מעל דרום סיני ופתח את המלחמה.

על הנייר, לא היה לצה"ל שום סיכוי לנצח; מצרים היתה אמורה למחוק את כוחותינו ולשעוט צפונה, אולי עד אילת. רק שני מטוסי כוננות עמדו מול סופת האש בבוקר השישי באוקטובר, והצוותים שלהם לא דמיינו מה יגיש הגורל לארוחת צהריים.

בבסיס אופיר שבסמוך לשארם א-שייח, השפיץ הדרומי של חצי האי, אפשר היה להרגיש את המתח באוויר: היו דיווחים על צפי ליום קרב בגבול סוריה, כלומר חילופי אש נקודתיים. ואולם, יום לפני פתיחת המלחמה הגיע לבסיס אופיר אל"מ יעקב נבו ז"ל - מגדולי הטייסים של החיל - והודיע שזה לא יהיה משהו שיוגבל לצפון; מלחמה תפרוץ אוטוטו גם בסיני, כנראה בפלישת קומנדו במסוקים.

מטוסי פאנטום נערכים בצמוד למסלול צילום: ארכיון חיל האוויר

לבסיס אופיר לא היה הציוד המתאים להתמודדות עם איום שכזה: שהו בו שני מטוסי פאנטום בכוננות יירוט; באופן שוטף, נועדו לאבטח מטוסים של אל על שטסים לכיוון אפריקה מעל שארם א-שייח. היה חשש לפגיעה הם בעקבות תקרית בה חדר מטוס נוסעים לובי לשטח סיני והופל באש צה"ל. כמו כן, טסו בפטרולים מעל לים סוף כדי להרתיע מטוסי ביון.

כ-20 ק"מ דרומה מבסיס אופיר, על הר צפרא, ישבה יחידת בקרה אווירית 528. היחידה הפעילה מערך מכ"מים בעלי טווח של כ-300 ק"מ לגילוי התקרבות חשודה לגבול, במטרה להכווין מטוסי קרב אל כל אויב. בגזרת הבסיס פעלה גם סוללת טילי נ"מ מדגם הוק, טילים מונחי מכ"מ שמסוגלים לחסל פולשים מעופפים מטווח של 45 ק"מ. וזו היתה בעצם רצועת האבטחה הדרומית ביותר של ישראל, רצועה שמצרים תכננה להפתיע בשליחת כלי טיס מתחת לגובה המכ"מ, ואז לקרוע לגזרים.

אזור העיר אופירה, הסמוכה לבסיס צילום: דוד רובינגר

צוותי הפאנטומים בבסיס אופיר עשו תורנויות, ודווקא ביום הכיפורים 1973 ישבו בו שני טייסים ושני נווטים מטייסת 107. ארבעתם היו חסרי ניסיון, ואיש מהם לא הוסמך כמוביל מבנה. המוביל הוא מפקד הכוח באוויר; הוא שקורא את תמונת הקרב בזמן אמת, הוא שמקצה מטרות למטוסי המבנה, קובע אם לבטל משימה ולשוב לבסיס, אילו סיכונים לקחת, ועל כן קריטי שיהיה מנוסה ומלומד. 

צוות פאנטום בקוקפיט צילום: AFP

יפתח ספקטור - עוד טייס אגדי בחיל ומפקד טייסת 107 - התקשר ודיבר עם הטייס סרן אמיר נחומי על הבוקר; כשהבין שאין בבסיס אף מוביל, הסמיך אותו טלפונית. לנחומי היה ניסיון קרבי עשיר, פשוט לא על מטוסים; הוא הודח מקורס טיס וגדל בסיירת של חיל השריון, לחם במלחמת ששת הימים, ורק לאחריה ניגש שוב לקורס וקיבל את הכנפיים שלו. את רוב ניסיונו באוויר צבר כמדריך טיסה.

סרן אמיר נחומי צילום: (alchetron (CC BY-SA

לקראת הצהרים כינס נבו את קציני הבסיס לתדריך בעמדת ההזנקה של המטוסים, כדי שיישארו בכוננות. דבריו נקטעו ביללות צופרים: כוח מטוסי אויב התגלה, וכוח גדול. זוג, רביעיה, שמיניה, שתי שמיניות, עוד ועוד - עשרים ושמונה מיגים מצריים הופיעו על מסכי יב"א 528, מטווח של כ-90 ק"מ. כשטסים נמוך כדי להקשות על זיהוי, ובשיא המהירות האפשרית, זה אומר שהאויב יהיה מעל לבסיס תוך שש דקות, פלוס-מינוס.

מיג 17 מצרי בדרכו למטרה צילום: USAF

פאנטום באוויר צילום: ארכיון חיל האוויר

המיגים כבר היו ממש עליהם: פצצות פגעו במסלול רגעים לאחר שהמריאו מטוסינו. מבני המיגים החלו להתפצל: כוח אחד עמד להמשיך לשטוף את אזור בסיס אופיר, וכוח שני - את אזור החוף, בו בסיס של חיל הים ומערכים לוגיסטיים.

בהחלטה מיידית, פיצל נחומי את הכוח: הפאנטום שלו יישאר להגן על הבסיס וסביבותיו, ואילו המטוס השני - בו הטייס דניאל שאקי והנווט דוד רגב - יטוס מערבה, להגן על מתקני החוף. באותו אזור שכנה גם העיר אופירה; המצרים אמנם לא תכננו להפציץ אותה, אך טייסינו לא ידעו זאת. והפאנטום המערבי טס כחץ מקשת, להגן על חיי האזרחים.

פאנטום שובר ומשחרר נורים להטעיית טילים מונחי חום צילום: USA National Archives

פאנטום בגובה נמוך צילום: ארכיון חיל האוויר

כשזיהה נחומי רביעיית מיגים נכנסת לתקיפה, צלל אליה; הטייסים המצרים נבהלו והתפזרו, והפאנטום חג והתיישב על אחד מהם אך היה קרוב מדי; נחומי סגר מצערת כדי להתרחק קצת - ושם לו טיל בזנב. בהמשך, עט על רביעייה נוספת ושוב מצא עצמו קרוב מדי למיג 17, והפעם חורר אותו בתותח הוולקן.

פאנטום ישראלי (במרכז) כשמצדדיו נופלים ומתפוצצים מטוסי אויב צילום: ארכיון חיל האוויר

הצוות המשיך להפחיד את המצרים שוב ושוב, ולשתול בהם טילים. בשלב מסוים חל כשל באחד משני המנועים שלו, והוא המשיך להילחם כשהוא טס על מנוע בודד. בינתיים, הפליאו גם שאקי ורגב מכותיהם במיגים בגזרת החוף והקרבות שלהם בוצעו ממש בגובה אפס; שלוש פעמים אף נגע מטוסם במימי ים סוף.

מיג 17 נפגע צילום: USAF

לאחר שש דקות - נצח וחצי במונחי קרב אוויר - הגיעה התגבורת: רביעיית מטוסי מיראז' של חיל האוויר. הבעייה: היא הגיעה כל הדרך מפנים הארץ, כשהכלים טסים במבער אחורי מלא, כך שהיו על טיפות הדלק האחרונות. בהמשך הגיע עוד זוג פאנטומים - אך האויב כבר נהדף.

פאנטום ישראלי (מימין) רודף אחר מיג 21 מצרי צילום: ארכיון חיל האוויר

בסוף הקרב, הפילו שני הפאנטומים שישה מטוסי מיג 17 ומטוס מיג 21 בודד. מסלולי בסיס אופיר נפגעו, וסוללת ההוק הסמוכה הושמדה. מספר הנפגעים היה מינימלי, ולא נהרגו כלל אזרחים. המתקפה המצרית התחדשה רק בערב, בו גבתה מחיר דמים יקר כשטיל שיוט פגע בקרונות הבקרה האווירית - אך מכת המחץ שתכנן חיל האוויר המצרי לא השביתה את בסיס אופיר. למעשה, עד הערב תוקנו מסלוליו. איך, איך הצליחו שני צוותים צעירים להדוף כל כך הרבה אויבים ולחזור הביתה בשלום?

זנב מיג 17 מוטל בכניסה לאופירה צילום: wikipedia

הסיבה הראשונה היא הפער הטכני: הפאנטום כבד בהרבה מהמיגים, אך גם חזק בהרבה ובעל שני מנועים, מה שאיפשר לטייסנו לפתוח מרחק על רודפים, ולצאת מטווח טילים ותותחים בעת הצורך. בנוסף, יש לפאנטום שני אנשי צוות - כלומר, עוד זוג עיניים שסורק את השמיים ומחפש סיכונים והזדמנויות. היתרונות הללו נבעו מתפיסת העיצוב שלו: ארה"ב תככנה את המטוס ככזה שיהיה מסוגל להרקיע במהירות וליירט מפציצי אויב בגובה רב.

שני מנועים, שני טייסים. פאנטום במבער מלא צילום: project914

הסיבה השנייה היא פער טקטי; טייסי חיל האוויר המצרי, כמו יתר טייסי חילות האוויר הערביים של הימים ההם, קיבלו מעט מאוד חופש פעולה בקבלת החלטות - ועבדו רק לפי דברים שהתאמנו עליהם. תרחיש בו נתקלים במטוס בודד הוא עניין חשוד. המצרים ידעו היטב שהישראלים תחמנים להדהים, ושולפים ארנבי-מוות מהכובע כל הזמן. כשידוע שקרבות אוויר מתבצעים בין זוגות ורביעיות, מטוס בודד נראה כמו מלכודת, כאילו עוד רגע יצוץ עוד אחד ויחסל אותך. ולכן, נאלצו המצרים לטוס באופן שמרני, ואלמנט ההפתעה שיחק לידי כוחותינו. 

הסיבה השלישית היא פער באיכות הציוד; טילי ה-K13 של חיל האוויר המצרי היו בלתי אמינים, ובעלי ביצועים ירודים. בטווחים מסוימים, שיגור לעבר פאנטום היה אכזבה מובטחת; הצוות הישראלי יכול היה לנסוק בחדות, וה-K13 היה מטפס קצת ואז נכנע לכוח המשיכה ונופל כמו בידון. לעומתם, טילי חיל האוויר הישראלי היו אמינים יותר.  

טיל K13 תחת כנפו של מטוס מיג צילום: Topwar

הסיבה הרביעית היא אופרטיבית: ארעה טעות מצרית בבחירה במיג 17 לביצוע התקיפות. זה לא מטוס תקיפה ואינו יעיל בביצוע המשימות שנתנו לו; הראות ממנו די טובה קדימה ולמעלה - תפיסת עיצוב של מטוס יירוט שנולד לצוד מפציצים. קדימה ולמטה לא רואים טוב, כך שטייסי המיגים נאלצו להיכנס ליעף הפצצה מגובה שיאפשר זיהוי מדויק של יעדי הפגיעה.

כשהגביהו והתמקדו במטרות הקרקע, היו חשופים התוקפים לאש כוחותינו. כל יעף כזה ששובש הצריך מהמצרים לחוג סביב ולנסות שוב, מה שלא תמיד התאפשר מבחינת דלק זמין ותחת איום של פאנטום ישראלי על הזנב.

מיג 21 פותח באש תותחים צילום: USA National Archives

הסיבה החמישית היא שהכל מבולגן יותר בגובה נמוך; קרב אוויר הוא בעצם אוסף משוואות של שמירה וניצול אנרגיה, ואחת הפרקטיקות המרכזיות בו היא סוגיית הגובה. למשל, צלילה תוסיף לך מהירות, אבל אויב שנמצא מעליך יוכל לשלוח אליך טיל מטווח גדול יותר, משום שכוח הכבידה יעזור לתנועתו. ולפעמים, עדיף בכלל לטוס לאט יותר כדי שהיריב שיורה עליך מאחור יחלוף על פניך ויתיישב לך בכוונת. בגובה נמוך יש פחות אפשרויות. 

ומה לגבי הנחיתה? איך הצליחו הפאנטומים לנחות על מסלול שצולק במכתשי פצצות? ובכן, נחומי סיפר בעבר שהצליח הודות לטכניקה שמשמשת את חיל הים האמריקאי, שמנחית פאנטומים על נושאות המטוסים שלו כדרך קבע; גישה לנחיתה בזווית בה מכה המטוס בעוצמה במסלול וכך מאבד הרבה ממהירותו; לפאנטום כני נסע חזקים וגלגלים מתאימים לנחיתה שכזו שהיא קצרה משמעותית מריצת נחיתה רגילה. נחומי ושאקי פשוט נחתו על החלק של המסלול שלא פוצץ.

איור פאנטום בקרב מעל סיני צילום: roen911

אבל הסיבה האחרונה היא זו שניצחה את הקרב: הטייסים שלנו היו מספיק אמיצים, בעלי יוזמה, יצירתיים ותוקפניים כדי להמם את האויב ולהביס אותו. על הביצוע הזה, וכן על הישגים נוספים בהמשך המלחמה, קיבלו הצוותים את עיטור המופת.

אי אפשר להפריז בעוז רוחו של חייל שמגן על הבית, וכשמכניסים לתמונה גם ציוד איכותי והכשרה איכותית, מקבלים חומת מגן שקשה לפצח. כולי תקווה שכל אויבי ישראל יזכרו את זה, אם אי פעם יעלו שוב מחשבות על פלישה. טיסה נעימה!