משחקים בעץ: הפסלים היפיפיים של האמן ווילי ורגינר
האמן האיטלקי מגלף ביד את הפסלים השלו. עכשיו הוא מציג תערוכה בישראל
במבט ראשון נראים פסליו הגדולים של ווילי ורגינר (Willy Verginer) כאילו עשויים קרמיקה. למרות שהם צבועים בצבעי מט, מונוכרומטיים יחסית, הם משדרים משהו מאוד חמים ומזמין.
אבל כשמתקרבים מבינים שבעצם מדובר בפסלי עץ, אותם מגלף ורגינר בעבודת יד - תהליך שלוקח בין כמה שבועות לכמה חודשים לכל פסל, תלוי בגודלו.
- יצירה של בנקסי שבה חברי הפרלמנט הבריטים מצוירים כקופים נמכרה ב-12.2 מיליון דולר
- ביקורת סרט: לרחף בחלל עם בראד פיט
- ימי הביניים שלי: הצלמת אלינור קרוצ’י מתעדת את שנות ה־40 לחייה
"קלאס" היא תערוכת היחיד הראשונה של ורגינר (62) בישראל והיא מוצגת בגלריה זימאק בת"א (עד ה-25.10). למרות שורגינר אינו אדם צעיר, באמנות פר אקסלנס הוא עוסק רק בשני העשורים האחרונים.
האמן האיטלקי ווילי ורגינר. "חשוב לי להכניס הומור לעבודות" צילום: אוראל כהן
"גדלתי בברסוננה, עיר בצפון איטליה באזור הרי הדולימיטים", הוא מספר. "היום אני חי ועובד בכפר אורטיסיי הסמוך. זה אזור ייחודי לאיטליה שנודע בפיסול בעץ. האזור הזה נחשב לבירה האירופאית של בעלי מלאכה שמגלפים בעבודת יד פסלי עץ לכנסיות. כל המאסטרים הגדולים בתחום עובדים בכפר". ורגינר למד את עבודת המאסטרים המסורתית בגיל מוקדם, עבד והתפרנס ממנה. לפני כעשרים שנה החליט להתפתח לכיוונים אמנותיים יותר.
"רציתי לעשות דברים שיתנו ביטוי לנושאים שחשובים לי, כמו הטבע, האדם, הסביבה". מאז הוא עובד על הפסלים שלו, שנוצרים בטכניקה המסורתית, אך בסקאלת דימויים שונה לגמרי. התהליך כולו מתבצע בעבודת יד: הוא מקבל בלוקים גדולים של עץ אותם מכינים עבורו במיוחד, ומהם הוא מתחיל לגלף, שלב אחרי שלב, את הדימויים עצמם. הילדים והילדות שמופיעים בעבודותיו הם לרוב ילדי הכפר, שמשמשים עבורו כמודל חי. "בחלק ניכר מהעבודות אני משתמש גם בעצמי, בגוף שלי, כמודל" הוא מסביר. "כמעט כל הפסלים בהן אני מציג דמות של גבר - זו בעצם דמותי שלי".
מאז תחילת שנות ה-2000 הוא מציג באופן קבוע בתערוכות ברחבי העולם, בשנים האחרונות הציג בין השאר בארה"ב, צרפת, הולנד, קנדה, ועכשיו לראשונה גם בישראל. הקשר בינו לבין הגלריה הישראלית נוצר, כמו בהרבה מקרים בימינו, דרך האינסטגרם בו צפה אוצר הגלריה ירון הרמתי בעבודותיו והזמין אותו להציג במחוזותינו.
פסל של ורגינר צילום: אוראל כהן
התערוכה הנוכחית, "קלאס", כמו משחק הילדים הידוע, היא בעצם התכתבות של ורגינר עם רומן בשם זה של הסופר הארגנטינאי חוליו קורטאסר. "בעבודות, כמו בספר, המציאות כפי שאנחנו מכירים אותה אינה רלוונטית. הדמויות מבוססות על אנשים על-זמניים".
אבל הכבדות שאולי משתמעת מההסברים הפילוסופיים אינה באה לידי ביטוי בויזואליות של העבודות: מדובר בפסלים אטרקטיביים מאוד מבחינה ויזואלית, שובבים משהו, משחקיים ולעיתים אפילו בעלי הומור מכוון, כמו למשל הפסל בו ילד רכוב על חמור שמאחורי גללי החמור הצבועים זהב. "חשוב לי להכניס הומור לעבודות" הוא מסביר.
