הנורד הזועם: כך הפכה ישראל מטוס תובלה שמנמן למפציץ

שלום, כאן הקברניט; ישראל היא מדינת הקומבינה וצה"ל הוא צבא הקומבינה, כך היה תמיד. בעיות קשות נפתרו על ידי אילתורים מוזרים, שלא פעם נעשו תוך חיוך של מישהו שאמר "עזוב, יהיה בסדר" ו"סמוך עלי" גם בלי לדעת במאה אחוז שדברים אכן יסתדרו. היום אספר לכם על אילתור כזה שנמתח על פני שלוש מדינות. הוא מתחיל במטוס שאף אחד לא רצה, עובר במטרה שאף אחד לא יכול היה להכניע - ונגמר במפגש של שניהם.

ראשיתו בצרפת: השנה היתה 1947 וחיל האוויר המקומי הבין שהוא חייב מטוס מטען גדול; אחרי הפיאסקו של מלחמת העולם השנייה, הוחלט לבנות יכולת העתקת כוחות מהירה ממקום למקום, בדגש על הצנחה. כך יוכל הצבא הצרפתי לנתק צירי אספקה של כל פולש, להעביר חיילים וציוד ולבצע תמרונים מורכבים יותר.

צנחנים עולים למטוס אמיו AAC1, גרסה צרפתית ליונקרס 52 הגרמני צילום: (BrunoLC (CC BY-SA 3.0

מטוסי התובלה שעמדו לרשותם היו די גרוטאות: אמיו AAC1 (שהיה יונקרס JU52 גרמני שיוצר בצרפת) ומטוסי דקוטה מעודפי ארה"ב שהיו אמנם מעולים אבל גם לא גדולים במיוחד, וגם חבוטים משנים של מלחמה. לשני הדגמים הללו היו בעיות טכניות שונות, ולא סיפקו לצרפתים את הגמישות הנדרשת; מה יעשו נגד פלישה סובייטית? איך יוכלו להשהות את האויב עד להגעת תגבורות?

לדגל נקראו יצרניות התעופה המקומיות, שהציגו עיצובים די סולידיים שדמו מאוד למטוסי התובלה הצבאיים של שנות הארבעים: גוף גלילי זרמי עם דלת מטען מהצד. אבל חברת סוסיאטי נשיונל דה קונסטרוקסיון דו נורד (SNCAN, ובקיצור, נורד) הציגה משהו אחר לגמרי: עיצוב שהוא קודם כל בגאז', ורק אחר כך מטוס.

עיצוב הנורד צילום: SNCAN

גופו היה סגלגל ורחב, כשתא המטען שלו נפתח מאחור ואיפשר הטענת רכב בקלות ופריקה מהירה של מטען בשטח; שני המנועים שלו היו נתונים בתוך מקטעי גוף ארוכים בסופם הוצב זנב, בצורה שמזכירה את מטוס הקרב לייטנינג; והוא היה גדול ממתחריו ובהתאם, נשא יותר מטען. בטבעיות, ניצח המטוס של נורד. ב-1949 המריא לראשונה, והראה ביצועים מרשימים. הוא גם נבחן מול מטוסי תובלה מקבילים כמו ה-C82 פאקט האמריקאי, והתעלה עליהם.

נעים להכיר: הנורד הראשון צילום: Airbus

הצרפתים שמחו והזמינו 34 ראשונים ב-1951. בשנה שלאחר מכן קיבל המטוס את שמו - נוראטלס - ו-228 כאלה הוזמנו, לשמחתה של היצרנית. צרפת אהבה את הנוראטלסים, אהבה אותם נורא: המטוס היה יציב ונוח, אף שהיה איטי יחסית. הוא נשא כשמונה טונות מטען, כ-45 לוחמים על ציודם, 36 צנחנים או 18 פצועים באלונקות עם צוות חובשים.

כניסת רכב לנורד מהדלת האחורית הגדולה צילום: KL documentation

בכל תרגיל בינלאומי משותף הרשימו הנורדים, וצרפת לא הבינה למה העולם לא עומד אצלה בתור לקנות את המטוס הזה. איך, איך יתכן שיש פה כזה מוצר מעולה וצבאות לא באים לקנות?

הסיבה פשוטה: מטוסי התובלה הצבאיים של ארה"ב ובריטניה עשו חיל בשווקים משום שהמוצרים שלהם התבססו על טכנולוגיה שהוכיחו במלחמת העולם של העשור הקודם. מה עשתה הטכנולוגיה הצרפתית במלחמה? נגרסה לפתיתים בידי הנאצים. ולמתחרי הנורד היה עוד יתרון קריטי: לארה"ב היו מדינות חסות או קולוניות, אותן אפשר להכריח לקנות מטוסים. בעוד חיפשה צרפת פיתרון, נשמעה דפיקה בדלת; מדינה צעירה וחצופה מהמידל איסט באה ושאלה אם אפשר לקנות מטוסים.

מטוסי נורד מצניחים כוחות בתרגיל צרפתי צילום: Wikimedia

כן, מדינת ישראל היתה חייבת כלי טיס; חיל האוויר שלה הוכיח את עצמו כקריטי במלחמת העצמאות שלה, אך היה מורכב מערב רב של מטוסים בכשירות טכנית גבולית. זאת, בעוד חילות האוויר של יריביה החלו להצטייד במיטב התוצרת הסובייטית.

כשביקשה ישראל לקנות מטוסי תקיפה מדגם אורגאן, אמרה צרפת שתמכור בשמחה ובכיף, אבל התנתה את הדיל בכך שנקנה קודם גם מטוסי נורד. ההיגיון הצרפתי היה מוצדק; אם מדינות אחרות יראו את הנורד במלחמה, יבינו שזה מוצר מעולה ויקנו. בתחילה, התמרמרה ישראל, אך כשנחתו שני הנורדים הראשונים בצה"ל בסוף 1955 ותחילת 1956, נדלק עליו הצבא; במלחמת סיני שפרצה בהמשך השנה שימשו הנורדים להצנחות במיתלה ובא-טור, הטילו ציוד ואספקה, סייעו בפינוי פצועים ובעצם עשו כל מה שהבטיח היצרן.

מטוסי נורד מצניחים צנחנים במלחמת סיני צילום: Emgaz

עד מלחמת ששת הימים, כבר שירתו בחיל האוויר יותר מעשרים נורדים, ושחזרו את ההצלחות של מבצע קדש. הצרפתים האלה, הם ידעו על מה הם מדברים.

אך את חגיגות הניצחון של ששת הימים החליף התסכול הגובר של מלחמת ההתשה; יום יום הפציצו המצרים מוצבים ומתקנים לחוף תעלת סואץ, ואף צברו וקידמו כוחות באופן שהעצים את המתח בגבול בדרום.

נורדים מצניחים מטען צילום: חיל האוויר הישראלי

באוקטובר 1968 יצא צה"ל למבצע הלם, בו פשט במסוקים על מטרות בעומק מצרים - תחנת שנאים, גשר וסכר - ולוחמי הצנחנים הסבו להם נזקים כבדים עם מטעני נפץ. כתוצאה מכך, נבהלו המצרים ופרסו מחדש כוחות הגנה; חיילים עברו מהחזית לאבטח את העורף. אבל צה"ל הבין שזה לא מספיק. וכדי להפחיד את המצרים באמת, צריך ללכת על גדול. למשל, להפיל גשר בעורף האויב. נניח, את גשר נאג' חמאדי או גשר אסנא. יודעים מה? שניהם, בו זמנית.

מסוקי סופר פרלון, ששימשו לפשיטות נועזות רבות - ואת סיפורם אספר בטור אחר צילום: חיל האוויר הישראלי

גשר גדול הוא מטרה שנורא קשה להשמיד מן האוויר; משהו צר וארוך שקשה לפגוע בו, ונתמך בהרבה מאוד בטון ופלדה. ואם פגעת ולא הפלת אותו לחלוטין? האויב פשוט יבוא עם קורות ויתקן אותו בזריזות. עכשיו, לצה"ל היתה בעיה; המצרים פרסו כוחות סביב הגשרים - גם חי"ר ושריון, אבל גם נ"מ - כך שפשיטה במסוקים תהיה התאבדות. ותקיפה במטוסי קרב פשוט לא תהיה מדויקת מספיק. למשל, האמריקאים זרקו על גשר טן הואה בוייטנאם 1,200 פצצות ו-32 טילים מבלי שייפול, והמבצע ההוא עלה להם ב-11 מפציצי קרב; בהזדמנות, אספר את סיפורו של הגשר הזה, ושל האמנות האבודה של השמדת גשרים.

גשר נאג' חמאדי צילום: andritz

לא, חשבו בצה"ל. לא נפציץ את הגשרים מלמעלה ולא ננחת עליהם. אנחנו נפציץ אותם מלמטה. וכך התגבשה לה תוכנית עם מורכבות וגרנדיוזיות שלא תבייש נבלים בסרטי ג'יימס בונד: רפא"ל פיתחה פצצה בצורת תיבה שיודעת לצוף - לנחות במימי הנילוס מן האוויר ופשוט להיסחף עם הזרם עד לגשר, ולפוצץ את עמודי התמיכה שלו. לשם כך, נשאה חמש טונות של חומר נפץ מיוחד - הפצצה הכי גדולה שפותחה אז בישראל (חוץ מ...נו, אתם יודעים. לפי מקורות זרים).

הפצצה קיבלה את הכינוי "אשלגן" ונחשבה לסוד צבאי רגיש ביותר. רק בעיה אחת היתה: מטוסי הפאנטום החדישים שבדיוק הגיעו לידי צה"ל אמנם היו יכולים לשאת מטען פצצות של יותר משמונה טונות - אך לא פריט בודד במשקל הזה. בטח ובטח כשהפצצה היתה גם ארוכה מאוד. לא, לא הפאנטום הנוצץ יפיל את הגשרים. זו עבודה בשביל נורד; מבצע "בצורת" יצא לדרך.

פצצת אשלגן? גדולה עליהם. פאנטומים של חיל האוויר צילום: אתר חיל האוויר הישראלי

טייסת 103 הנהדרת, טייסת "הפילים", קיבלה את המשימה ואנשיה החלו להתאמן; הרעיון היה לטוס בשני זוגות נורדים לאט ונמוך-נמוך, במקביל לקווי רכס ואף בתוך נקיקים, כדי להסתתר מאונת המכ"מ המצרי. לאחר מכן, יגיע כל זוג לנקודה המתאימה בנילוס, ישליך את הפצצות וייגשש דרכו חזרה. נערכו טיסות אימוני הטלה בתוואי הירדן, ובעיקר אימוני ניווט לילי בוואדיות ברחבי סיני.

מבנה נורדים באוויר צילום: André Cros

ב-30 באפריל 1969, לאחר שבועות של אימונים, יצאו הנורדים למשימת ההפצצה, כשברקע מנגנת תזמורת שלמה של דברים שיכולים להשתבש. הניווט היה אתגר עצום: אנחנו מדברים על הימים שלפני ראיית הלילה וה-GPS, ועל כל מטוס היו שלושה נווטים אקסטרה, שפשוט השוו את מה שהצליחו לראות מהחלון למפה שבידיהם; גם המפה עצמה לא היתה הקינדר הכי בואנו: אזור המטרה לא היה ממופה כהלכה, והצוותים נשענו על מפות "ג'פסן" אזרחיות, שלא הציגו תוואי קרקע מדויק; הפצצות עצמן היו בגדר מטען חורג עבור הנורד, שגם נדרש פה לטיסה ארוכה ולכן נשא הרבה דלק. ליקוי או בעיה במטוס כה כבד מצמצם למינימום סיכוי של חזרה בשלום; הטלת מטען כה כבד בבת אחת צפויה היתה לגרום לנורד לנתר מעלה באוויר, בצורה שסיכנה את השלדה שלו; ואם לא די בכך, הטלת הפצצה עצמה סיכנה את הזנב אם הצוות הגיע בזווית לא מדויקת; ולכך, הוסיפו את העובדה שהאופרציה מתבצעת בשטח אויב, שמת לחסל פולשים ישראלים ואף ערוך ומוכן לפלישות.

איור נורד לטיסה צילום: Heller

הזוג הראשון, שטס אל גשר נאג' חמאדי, הצליח לנווט אל היעד במאמץ רב, הטיל את הפצצות ופנה חזרה לישראל במהירות. הזוג השני, שטס אל איסאנא, הסתבך. הצוות לא הצליח לנווט בחשכה, ונאלץ להתמודד עם מפות לא מדויקות ותוואי שטח מדברי מבלבל, בו כל ק"מ נראה בדיוק כמו זה שקדם לו.

קוקפיט נורד. וזה, בערך, מה שראה הצוות מהחלון צילום: KL documentation

לפתע קיבלו הצוותים אזהרה מהבקרה הקרקעית: המצרים עלו עליהם, והזניקו מטוסי מיג 19 כדי לצוד את הנורדים. מיירטי האויב קלטו את מטוסי התובלה והחלו להתקדם אליהם במהירות. הצליחו המטוסים למצוא את הנילוס ולהטיל את הפצצות. מיד לאחר מכן פנו חזרה לבסיס, כשהמיגים לא מצליחים לזהות את מיקומם המדויק; הצוותים ראו את מטוסי האויב עוברים מעליהם.

עייפים ומתוחים, כל כוחותינו שבו בשלום ואז גילו שבעוד צמד הנורדים הראשון הצליח לגרום נזק כבד לגשר נאג' חמאדי ולהפחיד נורא את המצרים, השני החטיא לחלוטין את גשר אסנא - אך הפחיד את המצרים אף יותר; הפצצה שטה לה בניחותא ופוצצה את גשר אדפו, שנמצא 400 ק"מ דרומית מהמטרה המקורית. המצרים לא ידעו מה תקף אותם; הפיצוצים היו גדולים מדי, יומני המכ"מ לא הראו מטוסי קרב בקרבת היעדים, והמודיעין המצרי ניסה להבין איזה מין נשק סודי מוזר בנו היהודים ומה אפשר לעשות נגדו.

מיג 19 בטיסה צילום: USAF

המטכ"ל וחיל האוויר ראו כי טוב, ומיד החלו לתכנן מבצע המשך. חצי שנה לאחר מכן יצא לדרך מבצע "תרנגול 169". ובואו נגיד שאם "בצורת" היה קשה, ליד 169 הוא נראה כמו יום כיף בפיינטבול. שני מטוסים נשלחו להפיל את גשר נאג' חמאדי, אבל אז בשלב זה כבר הבינו המצרים איך בוצעה המתקפה, וחיכו לנורדים כשאצבעות מלטפות את ההדקים. מטוסי המבנה חטפו אש נ"מ כבדה, בדמות תותחי 23 ו-57 מ"מ שחוררו להם את הגוף והכנפיים, ובנס לא פוררו את המטוסים.

אחד הנורדים איבד מנוע, ולא הצליח להשלים את יעף ההפצצה. השני הטיל את פצצת האשלגן - ששוב הצליחה להסב נזק כבד לגשר. הנורדים נחתו ממש בנס, עם חורים מקצה לקצה, לאחר טיסה נמוכה ביותר; שלמה ברכה, מוביל המבנה, סיפר לפני 20 שנה בראיון לבטאון חיל האוויר שהטיסה היתה כה נמוכה שהנורדים כמעט התנגשו במגדל קידוח נפט.

נורד ישראלי בבית אבות למטוסים צילום: שאטרסטוק

הגשרים אמנם לא נפלו - אך מתקפות הנורד עדיין נחשבו להצלחות; המצרים תפסו פחד, העתיקו כוחות מהחזית לעורף, החלו לשאול את עצמם היכן יכו בפעם הבאה המפציצים הכבדים של ישראל ועוד. כלומר, לזמן מה; ב-1973 היו אלה המצרים שהיכו בעוצמה והישראלים שעמדו המומים.

הנורד יצא בארץ לגימלאות ב-1978, אך בעולם המשיך לטוס עד 1989; הצרפתים יצאו מורווחים מהטריק שלהם - יותר מ-12 חילות אוויר הפעילו את המטוס, או רכשו אותו ממפעילות לשעבר וקנו מצרפת חלפים.

גרמניה כה התרשמה מיכולותיו שהקימה ביחד עם צרפת שותפות לפיתוח מטוס התובלה C160, שתפס את מקומו של הנוראטלס. לישראל הוא כבר לא הגיע; את מקום הנורד תפס ההרקולס האמריקאי - כלי נפלא בפני עצמו. בסופו של דבר, אנחנו מדינת חסות אמריקאית - וקונים מה שאומרים לנו לקנות. טיסה נעימה!