ישראל מתקרבת לשיאניות העולמיות בצנזורת תוכן מקוון

האשליה שהאינטרנט היא זירה חופשית בכל הנוגע לחופש הביטוי התנפצה מזמן; כשמרבית השיח המקוון מתנהל במספר מצומצם של פלטפורמות גדולות, תחת כללי קהילה שיכולים להיות שרירותיים ומעורפלים, אף אחד כבר לא לוקח כמובן מאליו את האפשרות להגיד מה שהוא רוצה. אבל מהסוגייה הזו של חופש הביטוי ברשתות חברתיות נעדר לא פעם גורם חשוב: היקף ההתערבות של מדינות שונות בשיח, ומאמציהן החשאיים להסיר תכנים והתבטאויות.

דו"ח מעניין שפרסמה אתמול חברת Comparitech הבריטית, שמתמחה במחקרי שוק השוואתיים, חושף פרטים על הסוגיה הזו. אף שבסך הכול אפשר לומר שהיקף הצנזורה מטעם מדינות אינו מפלצתי – קצת יותר מ-390 אלף בקשות הסרת תוכן משירות האינטרנט הגדולים לאורך עשור – יש בו כמה נתונים מטרידים, בראשם דומיננטיות של כמה מדינות דמוקרטיות בראש הטבלה וזינוק בבקשות הסרה בשנים האחרונות. ישראל זכתה במיקום בולט במיוחד בדו"ח, עם היקף בקשות השתקה שמציב אותה על סף העשירייה הראשונה של המדינות המצנזרות ביותר.

הפגנה בפולין נגד צנזורת תוכן בפייסבוק צילום: גטי אימג'ס

המחקר מבוסס על נתונים שפרסמו החברות עצמן. ב-2009 החלה גוגל לתעד את בקשות הסרת התוכן שקיבלה מסוכנויות ממשלה ובתי משפט בכל העולם, ולפרסם אותם בדו"ח חצי שנתיים. בהמשך הצטרפו לנוהג זה מרבית חברות האינטרנט הגדולות, ובהן טוויטר, פייסבוק מיקרוסופט ומפעילת וויקיפדיה, קרן וויקימדיה.

עובדי Comparitech ביצעו פעולה פשוטה, אך מעיקה: הם נכנסו לכל דו"ח שפורסם מאז 2009 (במקרה של גוגל, אצל חברות אחרות יש נתונים רק מ-2012, 2013 או 2015), סיכמו את מספר הבקשות שהגישה כל מדינה, ואז דרגו את המדינות עם מספר הבקשות הגדול ביותר בסך הכול, וכן לפי חברות.

הדו"ח סובל מכמה מגבלות: הוא לא מלמד על כמות התוכן שהחברות התבקשו להסיר (בקשה אחת יכולה לכלול כמה פוסטים, למשל) או שהוסר בפועל (הדו"ח עוסק רק בבקשות שהוגשו לחברות, לא בתגובותיהן אליו). הוא גם לא מלמד על סוג התוכן שהתבקשו החברות להסיר. האם מדובר בעיקר בתכני פדופיליה (כנראה שלא, לחברות מנגנונים אוטומטיים שמאפשרים להן לזהות ולהסיר תוכן מסוג זה בעצמן), בעיקר בתכנים לא-חוקיים במובהק (כמו קריאות לרצח עם) או סתם תכנים שלא נוחים למשטר? אין אפשרות לדעת, שכן החברות לא מפרסמות נתונים אלו.

לא כל תוכן שצונזר אכן קידם שנאה או סיכן אנשים

אבל חרף המגבלות, עדיין אפשר לקבל מהדו"ח תמונה מעניינת של הצנזורה המקוונת העולמית, ובעיקר המדינות שמובילות אותה. לפי הדו"ח, חמש מדינות בלבד היו אחראיות בעשור האחרון ל-75.1% מבקשות הסרת התוכן בעולם, והמדינות בעשירייה הראשונה אחראיות ל-89.5% מבקשות הסרת התוכן. כולן דמוקרטיות, לפחות בהגדרה (אם לגבי כמה מהן מדובר בהגדרה גמישה במיוחד). הודו במקום הראשון בבקשות ההסרה, ואחריה בסדר יורד רוסיה, טורקיה, צרפת, מקסיקו, ברזיל, גרמניה, פקיסטן, ארה"ב ובריטניה.

הודו (עם 77.6 אלף בקשות הסרה), רוסיה (77.2 אלף בקשות) וטורקיה (63.6 אלף) אחראיות לבדן ל-55.9% מהבקשות. הנוכחות של מדינות אלו בראש הרשימה אינה מפתיעה. לטורקיה ולרוסיה יש מסורת ארוכה של צנזור תכנים שאינם נוחים לשלטון, שיכולה להתבטא לא פעם גם בחסימת הגישה לשירותים מקוונים ספציפיים. גם הודו לא מהססת להשתמש בגישה לאינטרנט ככלי פוליטי.

מנגד, הנוכחות הגבוהה בעשירייה הראשונה של מדינות שנחשבות לדמוקרטיות מערביות מתקדמות היא לכל הפחות מטרידה. ייתכן שמדובר בבקשות הסרה לגיטימיות לחלוטין, אך מגבלות השקיפות מקשה לדעת האם מדובר בעיקר בבקשות ממוקדות שעוסקות בהסרת תכנים לא-חוקיים במובהק או בבקשות רחבות שמבקשות להסיר שיח מסוים מסיבות לא ראויות. למשל, גוגל מפלחת את הבקשות לפי סוג - ביטחון לאומי, דיבה או רגולציה - אך מדובר בחלוקה כללית ביותר שלא מאפשרת לעמוד באמת על טיב הבקשות.

כמה דוגמאות שמוצגות בדו"ח מצביעות שלא פעם מדובר דווקא בבקשות מהסוג השני. ב-2014, למשל, קיבלה גוגל בקשה צו מבית משפט בארה"ב שמורה לה להסיר "עשרות עמודים שכתב בלוגר על סקנדל מקומי שמערב פוליטיקאים מקומיים" (הבקשה לא נענתה). במקרה אחר לפני שנתיים מקסיקו ביקשה מפייסבוק להסיר עמוד ופרופיל שמכרו טובין שנמצאים תחת רגולציה. מנגד, צרפת ביקשה בכמה הזדמנויות להסיר תכנים שקשורים לטרור, כמו כאלו שמעודדים פיגועים או תמונות מהפיגועים ב-2015 שכללו תמונות קרובנות (בקשה זו, אגב, כללה 32.1 אלף תמונות – דוגמה לאיך בקשה אחת יכול להסתיר היקף גדול של תכנים).

ביקשה לחסום תוכן טרור. צרפת צילום: רויטרס

הקוראים חדי העין בוודאי שמו לב להיעדרות של מלכת הצנזורה, סין, מרשימת עשר הגדולות. המדינה נמצאת במקום ה-13 בלבד, עם 4,374 בקשות בסך הכול. ואולם, לא מדובר במקרה של מדינות מקלה מצד הממשל אלא בתוצאה של העובדה הפשוטה שמרבית השירותים של החברות שבדו"ח - גוגל, פייסבוק, טוויטר ו-וויקיפדיה - פשוט חסומים במדינה. בחברה היחידה ששירותיה אינם חסומים במדינה, מיקרוסופט, מובילה סין עם 3,732 בקשות הסרה מאז 2015 (השנה שבה החלה החברה לדווח על נתונים אלו) – 69.5% מכלל הבקשות.

הדו"ח גם מצביע על כך שבשנים האחרונות היתה עלייה בהיקף בקשות ההסרה. בגוגל, למשל, נרשם ב-2016 גידול של יותר מ-168% במספר הבקשות לעומת השנה הקודמת (בעיקר כתוצאה מגידול של 378% בבקשות מרוסיה), ו-2017 הינה השנה עם מספר הבקשות הגדול ביותר. בפייסבוק הגידול המשמעותי ביותר נרשם ב-2015 (313.4%), והמשיך לגדול בשנים שלאחר מכן (78% ב-2016, 155% ב-2017 ו-21% בשנה שעברה).

שיעור הצמיחה הגדול ביותר במיקרוסופט נרשם ב-2016, אז זינקו הבקשות ב-300%, ומספר הבקשות הגדול ביותר התקבל ב-2018. וויקימדיה רשמה את הקפיצה הגדולה ב-2017 (144%), וגם אצלה שיא הבקשות נרשם בשנה שעברה. טוויטר קצת שוברת את התבנית, ושנת הזינוק שלה היתה דווקא 2013 (806%, אך על מספר קטן של בקשות מ-48 ל-435 בלבד), אך גם אצלה מספר הבקשות הגדול ביותר (23.5 אלף בסך הכול, 84% גידול שנתי) נרשם ב-2018.

ישראל, שלה קצת פחות מ-9 מיליון תושבים, נמצאת במקום די גבוה בדו"ח: 11 ברשימה הכללית עם 5,527 בקשות בסך הכול. מדובר בהיקף בקשות גדול משמעותית מזה שהגישו מדינות עם אוכלוסייה גדולה יותר ותרבות מקוונת מפותחת לא פחות כמו דרום קוריאה במקום ה-12 (51.5 מיליון תושבים, 4,445 בקשות), אוסטרליה במקום ה-15 (24.6 מיליון תושבים, 2,928 בקשות) או יפן במקום ה-16 (126 מיליון תושבים, 2,138 בקשות).

מקום 11, הישג מאוד מפוקפק צילום: שאטרסטוק

בחלוקת לפי פלטפורמות נכנסה ישראל למקום ה-11 במספר הבקשות שהוגשו לגוגל, 1,436, אך ניכר שהשירות המועדף על המדינה הוא פייסבוק, שם התמקמה ישראל במקום השמיני עם 4,054 בקשות. עורכי המחקר לא פילחו את הבקשות של ישראל לפי שנים, כך שאי אפשר לדעת האם בתקופה האחרונה חל זינוק במספר הבקשות להסרת תוכן שמגישה המדינה. עם זאת, השערה סבירה תהיה שהפעילות של מחלקת הסייבר בפרקליטות בשנים האחרונות להורדת תכנים שלכאורה עומדים בניגוד לחוק (לכאורה, כי מדובר לא פעם בפנייה שנעשית ללא צו בית משפט) באמצעות פנייה ישירה לפייסבוק תרמה למיקום הגבוה של ישראל.

המחקר מעלה יותר מדי שאלות, ולא מסוגל לענות על מספיק מהן. המעניינות שבהן הן אילו סוגי תכנים מצונזרים בדיוק, ועד כמה הבקשות להסרת תוכן יכולות להיחשב לגיטימיות או לא ראויות. מתי מבקשות המדינות להסיר תכנים שראוי להסירם, ומתי הן רק מנסות לשבש את תמונת המציאות בדרך שתטיב עמן. לא מדובר באשמת עורכי המחקר – הם פשוט עבדו עם המידע שהיה זמין להם. הבעיה היא שגם דו"חות השקיפות של החברות אינם שקופים מספיק, ומספקים בעיקר תמונת מצב מספרית מבלי אפשרות לבצע ניתוח איכותני מעמיק מעבר לכמה סיפורים אקראיים שהחברות בוחרות לשתף.

בעבור אזרחי הישראל, הדו"ח מבליט את הפעילות הכמעט חשאית שעושים כאן גופי ממשל להסרת תכנים, ומדגיש את הצורה לדרוש מהם שקיפות גדולה יותר. אולי חברי הכנסת יוכלו להתפנות לזה אחרי מערכת הבחירות הבאה (ברור לכולם שהולכת להיות עוד אחת, נכון?).

לידיעת הכנסת החדשה: ארבעה תיקונים טכנולוגיים שצריכה ישראל להגן על עובדי כלכלת החלטורה, למתן את השליטה של פייסבוק בשיח, לסגור את מנגנון המעקב הממשלתי ולצמצם נזקי עתיד - טיפים לכנסת הנכנסת עומר כביר, תגובה אחת לכתבה המלאה 

אבל הבעיה האמיתית שעולה מהדו"ח, כזו שהטור הזה עסק בה כבר כמה וכמה פעמים, היא חוסר הסדר בסוגיית חופש הביטוי ברשת. אף שהדו"ח עוסק בבקשות ממשלתיות, החברות בסופו של דבר הן הבורר העליון והן שמחליטות האם להסיר תוכן מסוים, להשאיר אותו זמין לכולם או רק לחסום את הגישה אליו במדינה מסוימת. זה מצב שמפקיר את האינטרסים של הגולשים לגורמים שהשיקול העליון שלהן אינו חופש הביטוי או ערך נעלה דומה אלא השורה התחתונה בדו"חות הכספיים.

מנגד, הדו"ח מבהיר שאסור להתפתות למצב הפוך שבו למדינות יש סמכות מלאה לגבי צנזור תכנים ברשתות חברתיות. יש לא מעט מדינות עם יד קלה על כפתור הצנזורה, כאשר לא פעם השיקולים להסרת תכנים הם הרבה פחות מטהורים, ומנהיגיהן היו שמחים לכוח רב יותר לסתימת פיות ברשת. ומה שהכי מייאש הוא שגם לו ניתן היה לייצר פיתרון הוגן, כזה שמאזן בין הצורך להסיר תכנים לא-חוקיים בעליל או מסוכנים במובהק לבין הגנה על חופש הביטוי, הסיכוי ליישם אותו היה שואף לאפס; לגורמים החזקים ביותר בהקשר זה – החברות והמדינות – אין שום אינטרס לפנות לדרך שתצמצם את העוצמה שבידיהם.

קצרצרים

1. פייסבוק מתכננת לפטור מאמרי דעה וסאטירה מתוכנית בדיקת העובדות שלה. במסגרת התוכנית, פוסטים שמתגלים כמפיצים ידיעות שקריות מתויגים ככאלו והחשיפה שלהם בניוזפיד יורדת. לפי התוכנית שפייסבוק שוקלת, מו"לים שדיווחים שלהם תויגו כפייק ניוז יוכלו לערער על התיוג וזה יוסר אם פייסבוק תקבע שמדובר בהבעת דעה או סאטירה - גם אם הם מכילים אם מתבססים על מידע שקרי. התחזית: בלאגן מזוויע, בדיוק לפני שהבחירות לנשיאות ארה"ב 2020 נכנסות להילוך גבוה; הרי כמה קשה לקחת מידע שקרי ולעטוף אותו באצטלה של דעה?

הסתה? מה פתאום, זו סאטירה צילום: שאטרסטוק

2. עדיין בחדשות פייסבוק: בסוף השבוע נחשפה הקלטה של המייסד צוקרברג, בה המתייחס לתוכנית לפרק את החברה כאל "איום קיומי", ובמיוחד מבקר את הסנטורית אליזבת' וורן שמובילה את היוזמה בתחום ואומר ש"זה יהיה מבאס" אם היא תיבחר. וורן עקצה בתגובה בטוויטר: "מה שבאמת יהיה 'מבאס' זה אם לא נתקן את המערכת המושחתת שנותנת לחברות ענק כמו פייסבוק לנהוג באופן בלתי-תחרותי ולא-חוקי, לפגוע בזכות הפרטיות של הצרכנים ולהיכשל שוב שוב באחריותה להגן על הדמוקרטיה שלנו".

3. חדשות טובות לתומכי ניטרליות הרשת בארה"ב: בית משפט פדרלי קבע שלא ניתן לאסור על מדינות להפעיל תקנות וכללי ניטרליות רשת משלהן כחלופה לאלו שביטלה ה-FCC. מדובר בניצחון חלקי בלבד; ההחלטה אישררה הכרעה של ערכאה נמוכה יותר שדחתה בקשה של קרן מוזילה להחזיר את תקנות ניטרליות הרשת הפדרליות. ועדיין, מדובר בהישג: כמה מדינות, ובראשן קליפורניה, כבר ביססו כללי ניטרליות רשת משלהן. אם מספיק מדינות יפעילו תקנות דומות, כבר לא תהיה חשיבות להעדר תקנות פדרליות בכל הנוגע לפעילות של ספקיות אינטרנט ארציות.

4. עובד יאהו לשעבר הודה שפרץ ל-6,000 חשבונות מייל של משתמשי החברה, בעיקר משתמשות צעירות, והוריד מהם תמונות וסרטונים בעלי אופי מיני. הוא גם ניצל את הגישה למיילים של משתמשי יאהו כדי לגשת לחשבונות אחרים כמו פייסבוק או ג'ימייל, במקרים בהם המשתמשים השתמשו בחשבון יאהו כחשבון גיבוי לשחזור סיסמה. עונשו ייגזר בפברואר, ויכול להגיע לחמש שנות מאסר וקנס של רבע מיליון דולר. עוד תזכורת מדאיגה לכך שפרצות האבטחה הפולשניות ביותר מגיעות לא פעם מתוך החברה ולא מהאקר חיצוני.