ימי הביניים שלי: הצלמת אלינור קרוצ’י מתעדת את שנות ה־40 לחייה

אשה בתהליך צביעת שיער. זוג חבוק במיטה. סבתא, אמא ובת שוכבות יחד על ספה. קלוז אפ של שפתיים משוחות בליפסטיק. אלה חלק קטן מהדימויים ב־"Midlife", ספרה החדש של הצלמת אלינור קרוצ'י. הספר, שייצא ב־8 באוקטובר בהוצאת The Monacelli Press האמריקאית, הוא ספרה הרביעי של הצלמת והאמנית. "אמצע החיים זו תקופה שלא כל כך מדברים עליה" מסבירה קרוצ'י בשיחת טלפון מניו יורק, שם היא חיה ועובדת יותר מ־20 שנה. "זו תקופה שכוללת שינויים בגוף, הפיכה לדור שבין ההורים שמזדקנים לילדים מתבגרים, חיים זוגיים ממושכים והגידול המשותף של הילדים. אני לא רואה הרבה עבודות אמנות שעוסקות בגיל הזה. יש עבודות על נעורים ועל זקנה וזה נותר במין ואקום, אבל זו דווקא תקופה מאוד עשירה בהרבה רגשות ומעברים. אולי כמו כל תקופה בחיים, אבל זו התקופה שאני חווה עכשיו".

WINTER, 2016. אלינור קרוצ’י בדיוקן עצמי בביתה בניו יורק. “האתגר הוא איך להבדיל בין מה שמרגש אותך לבין מה שהוא אמנות" צילום: Elinor Carucci

בשנים שקרוצ'י (47) חיה בניו יורק עם בן זוגה ערן ושני ילדיה, תאומים בני 15, היא נהפכה לאחת האמניות הישראליות המוערכות בעולם. היא הציגה ב־MoMa ובגלריה גגוזיאן, צילומים שלה התפרסמו ב”ניו יורק טיימס” וב”ניו יורקר”, והיא מלמדת ב־School of Visual Arts.

הסדרה הזאת, היא מספרת, צולמה בשבע השנים האחרונות "שבמהלכן, בגיל 43, עברתי ניתוח להוצאת הרחם, מה שקצת הציב אותי מול השאלה איפה אני נמצאת כרגע בחיים.

זו אמנם קלישאה להגיד שאמן יוצר מכאב אבל זה נכון. אבל לא רק כאב, יש בספר גם צילומים שמתעדים הרבה יופי, כמו למשל החברות עם ערן. אני מנסה לגעת במקומות של לנשים, וגם לגברים באמצע החיים. נכון, אנחנו מגיעים לגיל 40 וזה מביא אתו בעיות, ואני מנסה לתת ביטוי גם לקושי וגם ליופי שבגיל הזה".

מאז ומתמיד כיכבו קרוצ’י עצמה ובני משפחתה בעבודותיה, וכך גם הפעם. אבל “דווקא בפרויקט הזה אין הרבה צילומים של הילדים”, היא אומרת, “ההתמקדות לא בהם. אבל הם משתפים פעולה כי זה כבר חלק מהחיים שלהם. וכל דבר שאני מצלמת עובר אישור”.

חשוב לקרוצ’י להדגיש שעם כל זה, אלה לא עבודות שעוסקות במשפחה שלה אלא בכל משפחה. “כאמנית אני דווקא נזהרת מהדברים שמרגשים אותי, כי לא בהכרח יוצאים מהם תמונות טובות, עמוקות ומורכבות. זה לא פרויקט יומנאי, אני צריכה שיהיה לזה ערך בתור אמנות, זה בכלל לא חייב לעניין את הצופה שזו המשפחה שלי. אני צריכה לייצר תמונות שיחיו מעבר לזה, שיגעו בהרבה אנשים. הרי כל מה שכולם מצלמים היום נוגע להם באופן אישי. האתגר הוא איך להבדיל בין מה שמרגש אותך לבין מה שהוא אמנות”.

LIPSTICK AND FACIAL HAIR, 2014. קלוז־אפ על שפתיה של קרוצ'י, מתוך הספר. "אני מעדיפה לא להסתכל על איך היינו בגיל 28 אלא על איך שאנחנו עכשיו" צילום: Elinor Carucci

כולם מצלמים את עצמם והמשפחות שלהם ברשתות החברתיות היום. זה משפיע על העבודה שלך?

"ברשתות החברתיות, באופן כמעט אבסולוטי, אנשים בוחרים להציג את הצד היפה, המגניב, הנכון. אז הפסאדות והמסכות רק הולכות וגדלות. נכון שהעבודות שלי לקוחות מחיי היומיום אבל אני מנסה לעשות בדיוק את ההפך: יש רגעים יפים ויש רגעים קשים".

איך מתבצע תהליך הצילום מבחינה טכנית?

"פעם הייתי צריכה ללכת למצלמה אחרי כל צילום, היום אני יכולה לכוון אותה ולצלם 30 תמונות, אחת כל שתי שניות. בצילומים שאני מופיעה בהם אני לפעמים נותנת את המצלמה לערן ואפילו לילדים. אני מראה להם בערך את המסגרת של הפריים, אני הבמאית והם מצלמים עבורי. במיוחד בצילומי הקלוז אפ שבהם אני חייבת מישהו שיעזור לי עם הפוקוס".

אותם צילומים באקסטרים קלוז־אפ, שלא היו קיימים בעבודותיה הקודמות, מכניסים את הצופה הכי קרוב שאפשר אל המצב הרגשי של האדם המצולם. “זה משהו שהרבה אמנים עושים בצורה אינטואיטיבית, עבורי זה היה אולי ניסיון לייצר דימוי אוניברסלי יותר. ככל שאני יותר מתקרבת עם המצלמה רואים יותר מקרוב את השינוי של הגוף. ולפעמים זו גם דרך להכניס הומור, כמו למשל בצילום שבו מופיעות שתי שערות ערווה: אחת שחורה ואחת לבנה, כמו שני זקנים נרגנים, כמו נופים פיזיים רגשיים בגוף שלי”.

ERAN AND I 2013. קרוצ'י עם בן זוגה צילום: Elinor Carucci

אחד הצילומים החזקים יותר בספר הוא דווקא לא של בני אדם, אלא של הרחם הפיזי של קרוצ’י, מונח על בד מנתחים כחול, רגע אחרי שעברה את הניתוח להוצאתו. במבט ראשון קצת קשה להבין מהו הדימוי החייזרי־משהו שאנחנו רואים, אבל ברגע שקוראים את הכיתוב תחתיו, “הרחם שלי”, אי אפשר שלא להצטמרר. “זה ממש מייצג את החוויה שעברתי” היא מסבירה. “התעוררתי מההרדמה והייתי צריכה לצלם את זה מיד כי הרופאה הבטיחה שתשמור לי אותו, אבל בבית החולים לא רצו לאפשר לי, זו היתה סיטואציה חצי־קומית חצי־טראגית שלוותה בבחילה קשה בחדר התאוששות. בהרבה מקרים הצילום הוא מקום תרפי אבל דווקא הצילום הזה היה לי מאוד קשה, בדיעבד חשבתי שאולי לא הייתי צריכה לעשות את זה. צילמתי כמה תמונות וחזרתי למין שינה מחוסרת הכרה”.

התמונה יוצרת הלם אצל הצופה. זו הכוונה?

“לא חשבתי איך אצלם אותה ככה במתכוון, אלא איך אני מביאה כמה שיותר אמת לעבודה שלי. וזו האמת. הוציאו לי את הרחם. הוא כבר לא במקומו. זו היתה עבורי חוויה קשה ואכזרית מאוד וככה זה גם נראה בעיני הצופים. בכוונה לא רציתי להקדים את הצילום בתמונות של ההליך הרפואי או ההכנה. זה מה שקורה עכשיו, וזה חלק מהחיים בשלב הזה”.

אבל לא כל הרגעים שמתוארים בצילומים הם קשים ואכזריים. “הרבה מהצילומים מייצגים איזשהו שקט שבא עם הגיל הזה. את היופי שנוצר בזוגיות אחרי הרבה שנים, בגידול הילדים המשותף, בצחוקים המשותפים. אני מתעצבנת תמיד כשאני קוראת את העצות שנותנים לזוגות נשואים כמו ‘צאו ערב אחד בשבוע לדייט’. זה מאולץ ומנסה לשחזר משהו שכבר לא בהכרח קיים. אני מעדיפה לא להסתכל על איך היינו בגיל 28 אלא על איך שאנחנו עכשיו, על הדברים האחרים שקיימים וצריך לחגוג אותם, להתמסר אליהם, גם אם זה תוך כדי שמנקים יחד את הבית”.