צה"ל סיים את תפקידו ככור היתוך חברתי

מאז הקמת המדינה, מתנהל צה"ל במודל "צבא העם". כאשר ישראל הייתה מדינה צעירה המורכבת מעולים חדשים, פליטים ומהגרים הדוברים שפות מגוונות וגם שונים מאוד באופיים זה מזה, מודל זה התאים.

זאת מפני שהוא ייצר למדינת ישראל צבא שלא מילא רק משימות צבאיות, אלא גם מילא תפקיד חברתי ולאומי חשוב בחיי המדינה הצעירה. צה"ל חינך, סייע בקליטת עליה, חיבר בין אוכלוסיות שונות וחידד את "האתוס הציוני". ייצר תחושה של "כולנו תחת האלונקה". לכולנו אמנם קשה – אבל ביחד. כעת, אנחנו כבר לא שם.

חיילי צה"ל צילום: אפי שריר

ממרחק השנים, יש לשאול מה השתנה במדינה? האם הרצון שלנו לשמור על צה"ל חזק, ראוי שיכלול התעקשות על מודל גיוס חובה במקום מעבר למודל של צבא מקצועי-התנדבותי?

האם מודל "צבא העם", לפיו צה"ל מטפל גם במטרות אזרחיות וחינוכיות ("כור ההיתוך"), הכופה עליו תחלופה קבועה של חיילים שאינם מספיקים להתמקצע אינו מחליש את הצבא ומונע ממנו להשתנות ולהגיב לשינויים חברתיים טכנולוגיים ואחרים שחלים בעולם ובישראל?

כיום, רק כ-40% מהצעירים במדינת ישראל מתגייסים וכ-18% מהם אינם מסיימים שירות מלא. אוכלוסיות שלמות כבר לא נמצאות בצבא; צה"ל כמעט ואינו מגייס את החרדים, הבדואים והערבים, את רוב הבנות הדתיות, את הפציפיסטים, את הדרוזים הדתיים, נשים דרוזיות וצ'רקסיות, מעניק פטור מגיוס עקב נישואין, היריון או הורות לנשים ועוד.

גם צבא המילואים כבר אינו "צבא העם"; כ-1.5% בלבד מהאוכלוסייה עושים מילואים משמעותיים. צה"ל של היום בוודאי איננו "מפגיש את כל שדרות העם" או יוצר "חוויה קולקטיבית וזהות משותפת במדינה". "כור היתוך"? "כולנו תחת האלונקה"? "שוויון בנטל"? מסתבר שצה"ל בגרסת 2019 מפגיש אותך בעיקר עם אנשים כמוך.

אני מאמין שאנחנו מוכנים לעבור לשלב הבא. ישראל היא מדינה חזקה ויציבה וכעת יש לנו את היכולת לתכנן את המודל הצבאי המיטבי עבורנו. מעבר מושכל וחכם לצבא התנדבותי-מקצועי, בו ישרתו חיילים מבחירה מכל שכבות האוכלוסייה ויזכו לשכר הוגן, מתוך מוטיבציה ורצון לשרת (ולא מתוך הכרח ולפרק זמן קצר).

פרק זמן ארוך יותר הופך את החיילים למנוסים יותר, וניסיון הינו הכרחי בשדה הקרב המודרני בו הטכנולוגיה משחקת תפקיד מרכזי. מהלך זה יחזק את כוחו של צה"ל. זה הזמן להזכיר כי ברוח צה"ל נכתב כי "מטרת צה"ל היא להגן על קיומה של מדינת ישראל, על עצמאותה ועל בטחון אזרחיה ותושביה".

כלומר – תפקידו של צה"ל מסתכם בהגנה על ביטחון המדינה, ללא מטרות נוספות. את זאת ניתן להשיג בדרך הטובה ביותר באמצעות צבא מקצועי (וישנם מודלים הכוללים גם צבא מילואים ואף גיוס חובה בסיסי שמאפשר להיעזר בו בעת הצורך). מרבית מדינות העולם המערבי כבר עברו למודל זה, וראוי שגם ישראל תעשה זאת.

אך יש מתנגדים שאומרים שצה"ל הוא צבא העם, וצריך להישאר כך בשם האידיאל של "כור ההיתוך" - גם אם שינוי המודל אומר שצה"ל יהיה חזק יותר וכלכלי יותר. האם עצרתם פעם לחשוב מהי המשמעות הנלוות לאמירה הזו? האם אנו כחברה חלשים מכדי ליצור נקודות חיבור משותפות בלי שיכפו את זה עלינו?

האם החברה הישראלית מלאה בפילוגים ונעדרת חיבורים, עד כדי כך שרק צה"ל יכול לתקן, ובלעדיו היינו מתפוררים כחברה אזרחית? יש באמירה הזו ראייה פסימית מאוד על טבעה ואופייה של החברה הישראלית. ברקע הדברים - חשוב להדגיש שמחקרים אקדמאים מראים כי אין כל עדות אמפירית התומכת במיתוס "כור ההיתוך". כלומר, בפועל - לא באמת נוצרות חברויות בין אוכלוסיות בעלות רקע שונה, החברה האזרחית משכפלת את עצמה בדיוק לאותן תבניות מוכרות גם בצבא.

החברה הישראלית לא תתפרק בלי "כור ההיתוך" הצה"לי, הוא גם לא זה שמחבר אותה עכשיו. תחשבו על חיי היומיום שלכם, ותראו שיש הרבה חיבורים, קטנים כגדולים; רק בימים האחרונים קבוצת הרכיבה שלי סייעה לקבוצת רוכבי אופניים ערבים שנתקעו במהלך רכיבה, ובחנות הצעצועים בה קניתי לילדי מתנה חוויתי סיטואציה בה מוכרת דתייה ומוכרת חילונית נעזרו אחת בשנייה ושוחחו בנימה חברית. בכל מקום בו אנו כאזרחים חיים, עובדים, יוצרים ופועלים בצורה חופשית, זה "כור ההיתוך" שלנו.

הכותב הוא מייסד תנועת "חזית - לוחמים למען צבא מקצועי-התנדבותי"