מקומות 30-21: מיצחק תשובה ועד יובל לנדנשפט

אם ההימור יצליח גם הפעם, יהפוך לשחקן בינלאומי

ב-2019: רכש מאגרי נפט וגז בים הצפוני צילום: אלבטרוס, משה בנימין

אבל אחרי עשור שבו עסקי הגז התקדמו היטב, ועל סף המעבר של קבוצת דלק לחו"ל, המציאות עלולה לשנות את הכיוון שאליו הקבוצה מנווטת. קחו את עסקת EMG שהתעכבה. בחודש האחרון חברות ממשלתיות מצריות וישראליות חתמו על חוזי שימוש בצנרת, אבל אם האישורים לא יושלמו עד החגים, ובהיעדר חתימת שר אנרגיה שיאשר את הייצוא, חלק מההכנסות שדלק בנתה עליהם יגיעו רק ב־2020.

מהלך משמעותי נוסף של דלק הוא עסקת שברון, שבמסגרתה דלק רכשה משברון מאגרי נפט וגז בים הצפוני. הפקה של קרוב ל־100 אלף חביות נפט בים הצפוני, פיתוח מאגרים במפרץ מקסיקו וחוזים מול מצרים וירדן מאירים את הפורטפוליו של דלק באור אחר לגמרי. מצד שני, המינוף של עסקת שברון עלול להתגלות כגדול מדי לבליעה.

למזלם של המשקיעים, הם לא יצטרכו לחכות הרבה זמן כדי לגלות לאן נושבת הרוח, ועד סוף 2019 כבר נדע לאן זה הולך. התרחישים האפשריים ל־2020 יעמידו את דלק בצומת דרכים שמשמעותה פריחה או צמצום השקעות וספיגת הפסדים. בינתיים האיראנים באו לסייע, עם תקיפה של שדות הנפט הסעודים והקפצה של מחיר הנפט. כל שנותר לחכות הוא לראות אם המזל ילווה את תשובה גם לתוך העשור הבא.

ליאור גוטמן

יוסי אבו: האיש עם התשובה

האיש שמניע את המהלכים של תשובה בשטח הוא יוסי אבו, מנכ"ל דלק קידוחים. בשנים האחרונות אבו התרוצץ אינספור פעמים מקהיר לירדן לקפריסין ולירושלים, כשהוא מנסה לחבר את הנקודות שאמורות להפוך את קבוצת דלק לשחקנית אנרגיה אזורית. בדצמבר, אם הכל יסתדר, המאמץ הזה יניב פרי וישראל תמכור גז למצרים ולירדן לראשונה בתולדותיה. מבחינת אבו, זה רק הספתח: דלק מתכננת לעבור ללונדון בקרוב, ולהעביר את נכסי הנפט שלה אל מעבר לים, ואבו עשוי להפוך למנכ"ל הישראלי הראשון שעושה עסקאות נפט וגז ברמה הבינלאומית. עד אז, קופת האוצר מאוד מקווה שאבו יצליח להגדיל את היקפי הייצוא המקומיים — וזאת בלי להודות שדלק קידוחים הפכה לזרוע האנרגיה הבלתי־רשמית של ישראל.

מקום 22: סאמר חאג' יחיא, יו"ר בנק לאומי

מינוי מנכ"ל חדש היה רק האתגר הראשון

יום בחירתו של ד"ר סאמר חאג' יחיא ליו"ר בנק לאומי, אחד משני הבנקים הגדולים בישראל, לווה בסוג של גניבת הצגה: רגע לפני ההצבעה בדירקטוריון הודיעה מנכ"לית הבנק, רקפת רוסק־עמינח, על פרישתה; העיתוי נועד למנוע את החיבור בין פרישתה, שתוכננה מראש, למועמד שייבחר.

סאמר חאג' יחיא צילום: נמרוד גליקמן

אלא שאותה הצגה שנגנבה הפכה את מינויו של חאג' יחיא לדרמטי בהרבה. הדירקטור המוערך, אחד מאנשי האקדמיה והמקצוע המוכשרים בשוק ההון המקומי ובעולם (ומי שייעץ בעבר גם לקרן ההשקעות פידליטי), מצא את עצמו לא רק יו"ר של בנק גדול, לא רק הערבי־ישראלי הראשון שנבחר לתפקיד כזה , אלא גם מי שאחראי על זהות המנכ”ל החדש של הבנק. המים האלה, שחאג' יחיא נאלץ לקפוץ אליהם ללא תקופת הסתגלות, הם לא רק עמוקים, אלא גם סוערים: מגבלת שכר הבכירים לא גורמת למנהלים מעולים להסתער על התפקיד, שהיה עד לאחרונה אחד הנחשקים בשוק המקומי.

יחיא השלים את הבחירה ובחר בחנן פרידמן, וכעת יצטרכו היו"ר והמנכ"ל החדש לעבוד יחד, ולנסות ולשחזר את ההרמוניה שנבנתה בין רוסק־עמינח לדוד ברודט, היו"ר הקודם. זאת, תוך שמירה על האיזון העדין שבין תפקידי הדירקטוריון לתפקיד המנכ"ל — בייחוד כשמדובר בבנק ללא בעל שליטה שמי שמחזיק בו הם הגופים המוסדיים, ודרכם הציבור הרחב.

חאג' יחיא יצטרך לבנות עם חברי הדירקטוריון את התוכנית האסטרטגית של הבנק לעשור הקרוב, הרווי באתגרים. הם יידרשו להמשיך את ההתייעלות בבנק, לחזק את הדיגיטל ולהכריע לאן יילך הבנק הדיגיטלי פפר (התשובה של לאומי לתחרות מצד ענקיות הטכנולוגיה שמתכננות להסתער גם על שוק התשלומים), להתמודד עם איומי הסייבר ולהוציא לפועל את "לאומי מיינד", הפרויקט להחלפת מערכות הליבה של הבנק.

רחלי בינדמן

מקום 23: אריק פינטו, מנכ"ל בנק הפועלים היוצא ורקפת רוסק־עמינח, מנכ"לית בנק לאומי היוצאת

רגע לפני הפגיעה בקרחון התחרות, קפצו ליאכטת הפנסיה הזוהרת

השנה נפרדו מהמערכת הפיננסית מנהלי שני הבנקים הגדולים בישראל: אריק פינטו מהפועלים ורקפת רוסק־עמינח מלאומי. מתנגדי החוק להגבלת שכר הבכירים בגופים הפיננסים סימנו את עזיבתם — יחד עם זו של לילך אשר־טופליסקי, מנכ"לית דיסקונט שפרשה — כתוצאה של השפעתו ההרסנית. ואמנם, שבוע לפני פרישתה של חדוה בר, המפקחת על הבנקים, נפגשו עימה פינטו ורוסק־עמינח והלינו על כך שאינה עושה די בכדי למנוע את בריחת המנהלים מהמערכת הבנקאית.

ב־2019: שני הבנקים הגדולים (וגם דיסקונט) החליפו מנכ”לים צילומים: רון קדמי, אוראל כהן

אלא שמספר המתמודדים המבקשים להחליף את השניים מעיד שזו אינה הסיבה היחידה שבגינה הם עזבו. פינטו כיהן קדנציה אחת בלבד כמנכ"ל, רק שלוש שנים, ואילו רוסק־עמינח ותיקה יותר — אבל שניהם מתמודדים בשנים האחרונות עם אתגרים לא פשוטים, וייתכן שפרשו רגע לפני שהספינה תתנגש חזיתית בקרחון התחרות. הכוונה אינה דווקא לחוק להגברת התחרות במערכת הבנקאית, זה שאילץ אותם למכור את חברות כרטיסי האשראי. התחרות במערכת הבנקאית צפויה להגיע בשנים הקרובות מענקיות טכנולוגיה נטולות רגולציה, שמסתערות כעת על תחום התשלומים, ומי יודע לאן ימשיכו משם.

פינטו ורוסק־עמינח הובילו שניהם מאמצי התייעלות משמעותיים בבנקים, ארגונים שמרניים עם ועדי עובדים חזקים וציבור שהורגל בפריסת סניפים רחבה; במובן זה הם רשמו הישגים משמעותיים. הם גם התמודדו עם עליהום ציבורי על המערכת הבנקאית, שהגיע לשיאו בוועדה לחקר האשראי לטייקונים; זו העמידה את שניהם במסדר בושה נוכח האשראי הנוח שהעמידו לבעלי ההון בלי ביטחונות מספקים.

התחרות הלא צפויה מענקיות חדשות, האיומים הטכנולוגיים, הצורך להתייעל גם כשהעובדים מתרפקים על ימים יפים יותר — כל אלה ממררים את חייו של כל מנכ"ל בנק כעת. תוסיפו לזה הגבלת שכר, ומולה פנסיה מוקדמת מובטחת ואופציות עבודה מתגמלות יותר, ותראו שהפרידה של שני האנשים החזקים במערכת הבנקאית הייתה צפויה. כעת נותר לראות כיצד ישיטו מחליפיהם את ספינות הענק האלה.

רחלי בינדמן

מקום 24: גלעד אלטשולר, מייסד אלטשולר שחם רועי ורמוס, מייסד קרן נוקד

האקטיביסטים

האקטיביזם מוסדי בשוק ההון שהרים את ראשו באירועי קצה של הסדרי חוב הלך וצבר תאוצה: המוסדיים, שמנהלים כספי ציבור, מצאו עצמם בחזית הקרבות מול חברות בנושאי שכר בכירים ועסקאות בעלי עניין, ואף החלו לדרוש דירקטורים מטעמם.

בין הגופים שבולטים באקטיביזם שלהם נמצא אלטשולר שחם, בית ההשקעות שמחזיק בחברת הגמל הגדולה בישראל. כך למשל אלטשולר, שמחזיק באג"ח של בי־קום, התנגד לאישור רכישת בזק על ידי קרן סרצ'לייט, ודרש לספור מחדש את הקולות של המחזיקים שתמכו בהצעה. בסופו של דבר העסקה אושרה למרות ההתנגדות לאחר שהראל ביטוח, שהתנגדה אף היא, שינתה את דעתה בנימוק שדרישותיה נענו.

מימין ורמוס ואלטשולר. ב־2019: למדו את הכללים החדשים בעולם ללא גרעיני שליטה צילום: עמית שעל, יובל חן

בחזית אחרת, אלטשולר, בעל מניות גדול בשופרסל, הזהיר את דירקטוריון החברה מפיטורי היו"ר ישראל ברמן בהליך בלתי שקוף. בסופו של דבר ברמן הודח, אך אלטשולר לא נרתע מהמשך המאבק מול בעלת השליטה לשעבר בשופרסל דסק"ש, והביא למינוי שני דירקטורים מטעמו לדירקטוריון שופרסל.

מיטב־דש, בראשות המנכ"ל אילן רביב, הוביל השנה את אחד המהלכים האקטיביסטים ביותר שידע השוק כשהצליח (בסיוע בית ההשקעות פסגות) להביא למינויו של אברהם ביגר כיו"ר חיצוני לחברת פז, הנסחרת ללא גרעין שליטה — בניגוד לדעת חברי הדירקטוריון. את המהלך הזה תפר מיטב־דש יחד עם קרן ההשקעות הפרטית נוקד בראשות רועי ורמוס, שהיא אקטיביסטית במהותה.

החשיבות של האקטיביזם המוסדי רק תגדל בשנים הקרובות, כשיותר ויותר חברות מתחילות להיסחר ללא בעלים (בין היתר על רקע חוק הריכוזיות), והמוסדיים יידרשו לעצב את האופן שבו הם משפיעים על המתרחש בחברות ולאזן את שלטון מנהלים.

רחלי בינדמן

מקום 25: אתי אלישקוב, מייסדת ומנכ"לית ליברה

תהפוך לאימפריה, או תגמור כמו קופיקס

האמביציה של אתי אלישקוב הפכה אותה למנהלת־כוכבת בענף הביטוח הגברי, עוד הרבה לפני שהקימה את ליברה: אלישקוב היתה מנכ"לית חברת הביטוח הכשרה  כבר בגיל 34, ובגיל 39 עברה לכהן כמנכ"לית איילון החזקות. 

כשהמהלך הזה קרס על רקע האינטריגות באיילון, אלישקוב יצאה לדרך עצמאית והקימה את חברת הביטוח הישירה והדיגיטלית ליברה. אלישקוב צללה למים כנגד כל הסיכויים, מול ענקיות ביטוח ששולטות בענף עם צי של סוכני ביטוח וסכומי עתק לפרסום, ומול ביטוח ישיר הוותיקה. היא השקיעה מהונה האישי וגייסה שורה של משקיעים שמאמינים בה.

אתי אלישקוב צילום: אבי מועלם

ליברה, החברה שהקימה, שמטלטלת בימים אלו את הענף עם מיתוג צעיר ובועט, תמחור אטרקטיבי, וגישה מרעננת של שותפות ושקיפות מול הלקוח. חברות הביטוח המסורתיות עדיין רואות בה לא יותר מזבוב טורדני, אבל בעקבותיה גם הן חיזקו את השיווק הישיר שלהן. הצרכן מרוויח גם אם הוא לא עובר בסופו של דבר לליברה, כיוון שחברות הביטוח הגדולות עושות הכל כדי לשמר אותו. השאלה הגדולה היא אם אלישקוב, בטווח הרחוק, תצליח לגרום לכך שהלקוח לא רק ישתמש בליברה כקלף מיקוח, אלא יעבור אליה.

בינתיים, אלישקוב וליברה שורפות כסף ומגלגלות את רוב הסיכון למבטחי משנה. האתגר הגדול יהיה לבנות מודל עסקי בר־קיימא שיאפשר רווחיות לאורך זמן, בתמחור הגיוני שיאפשר גם הצעת ערך ללקוח וגם לשמור על רווחיות. השנים הקרובות יכריעו אם ליברה תסיים כמו קופיקס בשוק הקפה או תהפוך לביטוח ישיר מספר 2.

רחלי בינדמן

מקום 26: לילך אשר־טופילסקי, מנכ"לית בנק דיסקונט היוצאת

המנהלת המצוינת בחרה ביותר שכר ובפחות כאב ראש

בתחילת 2019 היו במדד ת"א 35 רק שלוש נשים מנהלות: רקפת רוסק־עמינח, לילך אשר־טופילסקי וסמדר ברבר־צדיק, המנכ"ליות של הבנקים, לאומי, דיסקונט והבינלאומי בהתאמה. משלושתן נשארת בסוף השנה רק ברבר־צדיק. ההחלטה של אשר־טופילסקי לעזוב את דיסקונט לאחר שחוללה בו מהפכה של ממש, היתה אובדן למערכת הבנקאית.

אשר־טופילסקי קיבלה בנק חבוט, עם מחסור כבד בדרישות הון, ללא דיבידנדים ועם יחס היעילות הנמוך בענף. בנחישות מרשימה היא עשתה את הבלתי אפשרי והצליחה להידבר עם ועד העובדים, לחתום על הסכם קיבוצי שמאפשר הליכי התייעלות והתפתחות, להעביר את הבנק לעולם הדיגיטלי ולשמור בידי הבנק את חברת כרטיסי האשראי כאל, אחד ממנועי הרווח המשמעותיים שלו לצד הפעילות הצומחת בניו יורק. אשר־טופילסקי שכנעה את הפיקוח על הבנקים שדיסקונט יכול לתת פייט לשני הבנקים הגדולים, ולכן כדאי להשאיר בידיו את כאל. היא גם הוכיחה זאת עם צמיחה גדולה בנתח השוק, בעיקר במשכנתאות ובאשראי צרכני, אך גם בחדירה לאשראי העסקי ולעסקים קטנים ובינוניים.

לילך אשר טופילסקי צילום: אוראל כהן

מאגר נתוני האשראי שיצא לדרך השנה אמור לתת לדיסקונט כוח נוסף בהבאת לקוחות מבנקים מתחרים. היום, בניגוד לבעבר, הגדולים כבר לא מזלזלים בכוחו של דיסקונט כמתחרה, גם בגזרת התשלומים, עם אפליקציית פייבוקס, שמתחרה בביט ופפר־פיי של פועלים ולאומי.

אלא שאשר־טופילסקי החליטה לעזוב לטובת מעבר לקריירה רגועה יותר כשותפה בפימי, קרן ההשקעות המצליחה של ישי דוידי, וליהנות מהרבה יותר שכר עם הרבה פחות כאב ראש. יש שיטענו כי עזיבתה היא לב־ליבו של כישלון חוק הגבלת שכר הבכירים, שלולא נחקק היתה עשויה להישאר בדיסקונט ואולי לעבור לנהל את בנק הפועלים (כפי שהוצע לה). באופן פרדוקסלי, מי שמונה להחליף אותה בתפקיד הוא אורי לוין, מנכ"ל דיסקונט ניו יורק, שנהנה ב־2018 מעלות שכר הגבוהה כמעט פי־שלושה מזו של טופילסקי, כ־8 מיליון שקל — עליהם הסכים לוותר כדי לזכות בניהול בנק משמעותי בישראל.

רחלי בינדמן

מקום 27: רון פאינרו, מנכ"ל מקס

גילה שקר שם בחוץ

אחד הסיפורים הגדולים של השנה החולפת היה יציאתן לעצמאות של שתי חברות כרטיסי האשראי של הבנקים: לאומי קארד, היום מקס, שהיתה בבעלות לאומי, וישראכרט של הפועלים כחלק מחוק שטרום להגברת התחרות בבנקים. הראשונה מבין השתיים להפוך לעצמאית היתה לאומי קארד (מקס), שבסוף 2018 הושלמה מכירתה לקרן ההשקעות ורבורג פינקוס. רון פאינרו, מנכ"ל מקס שגדל בבנק לאומי, מצא את עצמו בסיטואציה מורכבת: מצד אחד, מקס אמורה להישאר שותפה הדוקה של לאומי, שממשיך להיות המפיץ המרכזי של הכרטיסים שלה תחת הסכם תפעול משותף בעשור הקרוב. מצד שני, לראשונה לאומי אינו הקן החם של החברה, ואין עוד מימון זול וגב חזק ובטוח — להיפך, עוד לא יבשה הדיו על העסקה ולאומי כבר החל לקדם את אפליקציית התשלומים שלו Pay כאמצעי תשלום בבתי עסק שיתחרה בכרטיסי האשראי.

רון פאינרו. ב־2019: הוביל את החברה לדרך עצמאית צילום: עמית שעל

הדוחות הכספיים של מקס במהלך 2019 מצביעים על האתגרים העצומים שעומדים בפני פאינרו: התייקרות עלויות המימון, אובדן מועדון שופרסל למתחרה כאל (שנותרה בידי דיסקונט), התחרות מול אפליקציות התשלום של הבנקים, הצורך לצמוח באשראי צרכני גם על חשבון ביקורת ציבורית על עליית הריבית הממוצעת, והצורך ליצור מנועי צמיחה חדשים. לפי שעה פאינרו, אחד המנהלים המוערכים בענף, עומד באתגרים הללו בגבורה, וכבר מבשל תוכניות להקמת סוכנות ביטוח והתחלה של שיווק של מוצרים פיננסים תוך מינוף מאגר הלקוחות של מקס, בד בבד עם השלמת הזיהוי והמיתוג של מקס כמותג עצמאי ונפרד לזה של לאומי.

על הכתפיים של פאינרו, ושל הקולגה רון וקסלר מישראכרט, מונחת האחריות הכבדה להוכיח את ערכו של חוק שטרום למרות החורים שבו, ולהגביר את התחרות הן בשוק האשראי (מבלי להיתפס כמי שדוחפים אשראי ללקוחות מוחלשים), והן בשוק התשלומים, שבו הבנקים מסתערים על כל הקופה.

רחלי בינדמן

מקום 28: דן זורלא, מייסד ומנכ"ל בלאק קיוב

טובים או רעים?

בלאק קיוב, חברת המודיעין העסקי שהקימו דן זורלא ואבי ינוס, ניהלה השנה מערכת יחסים כפולה עם התקשורת. מצד אחד, פעילותה מחייבת פרופיל נמוך. מצד שני, כותרות זה טוב לביזנס. אפשר לחשוב על זה בתור גלריה שהמוצג שעומד במרכזה מכוסה בד שחור ועבה.

דן זורלא צילום: יוסי אלוני - ויקיפדיה

וכותרות היו בשפע. אם אשתקד שורבב שמה של בלאק קיוב לפרשיות כמו זו של הארווי ויינסטין (המפיק המואשם במעשי אונס) וקיימבריג' אנליטיקה (שעשתה שימוש לא חוקי במידע של משתמשי פייסבוק), הנה את 2019 החברה פתחה עם גילויים על חשיפת פרשת שחיתות במערכת המשפט בפנמה; בהמשך דווח כי חשפה נכסים בעשרות מיליוני יורו שהסתיר אליעזר פישמן. אבל אחרי הגילויים שהציבו אותה עם "הטובים", באו אחרים שהזכירו שמדובר בשכירי חרב. תחילה פירסם "וול סטריט ג'רנל" תחקיר שהציג את החברה כגרסה פרטית של המוסד הפועלת להשגת מידע שלילי על יריבים עסקיים של לקוחותיה. אחר כך הגיע תחקיר של "עובדה" שטען שבפרויקט שביצעה עבור Hot, בלאק קיוב תכננה לשלוח נערת פיתוי למגיש "צינור לילה" גיא לרר (בלאק קיוב טענה שהתחקיר הוא אוסף של בדיות והטעיות). השיא היה עוד תחקיר של "עובדה" שבו נטען כי עידן עופר שכר את שירותי החברה בניסיון לטרפד את מסקנות ועדת ששינסקי 2 באמצעות איסוף מידע על דמויות כמו יאיר לפיד שהיה אז שר האוצר, מיכל עבאדי־בויאנג'ו שהיתה החשבת הכללית, ועו"ד אבי ליכט שהיה המשנה ליועמ"ש. בלאק קיוב הכחישה בתוקף את פרטי הדיווח ותבעה את עובדה באנגליה ב־15 מיליון ליש"ט.

מוקדם להעריך איך הסיפור הזה ייגמר. מה שבטוח הוא שבלאק קיוב, שמקפידה לטעון שהפעילות שלה מתבצעת רק במסגרת החוק, תמשיך להיות מזוהה כחברה ההיא שאתה שוכר כדי שתחטט במגירת התחתונים של המתחרים שלך. יכול מאוד להיות שזה רק ישרת אותה.

מאיר אורבך

מקום 29: שלו חוליו ועומרי לביא, מייסדי NSO

השם החם של עולם הריגול הטכנולוגי

חברת NSO שמתמקדת בפיתוח כלים לפריצה למכשירים סלולריים ולשירותים מקוונים, נהפכה בשנים האחרונות לפנים של התעשייה החשאית שהיא מובילה. במאי השנה, עלתה לכותרות כשקבוצת פעילים של אמנסטי אינטרנשיונל הגישה נגדה תביעה, וביקשה לבטל את רישיון היצוא של החברה. בתביעה, טענו כ־30 פעילים של אמנסטי כי "ביוני 2018, נעשה ניסיון, שייתכן שהתממש, להשתלט באמצעות מערכת מעקב מסוג 'פגסוס' של NSO על מכשיר הפלאפון של איש צוות אמנסטי".

התביעה עוררה לא מעט גלים בעולם, והצטרפה לשרשרת של פרסומים שליליים על החברה בתקשורת העולמית; אך היא גם הביאה תועלת למייסדי NSO, שלו חוליו ועמרי לביא. בתחום שפועל מתחת לרדאר ומעורר סקרנות רבה, החברה הישראלית מהרצליה נהפכה לשם החם ביותר בתעשייה והמוצרים שלה, ופגסוס בראשם, נחשבים כמעט בלתי מנוצחים.

מימין: חוליו ולביא. פנים של תעשייה מסתורית צילום: בר כהן

חוליו ולביא ייסדו את NSO ב־2009 יחד עם ניב כרמי, שעזב את החברה שלושה שבועות לאחר הקמתה ומכר את מניותיו לשותפים האחרים. בפברואר השנה הם נעזרו בנובלפינה, קרן פרייבט אקוויטי אירופית, כדי לרכוש את החברה מידי קרן פרנסיסקו פרטנרס, שהיתה בעלת השליטה בה, לפי שווי של יותר מ־800 מיליון דולר. כיום היא מעסיקה כ־600 עובדים.

ב־2017 פורסם תחקיר מעמיק של ה"ניו יורק טיימס", בו נחשף כי התוכנה של החברה שימשה כנראה את ממשלת מקסיקו כדי לרגל אחר עיתונאים ובני משפחותיהם. מאז פורסמו דיווחים נוספים בכלי תקשורת שונים, בהם נטען שגם השלטון באבו דאבי משתמש במוצרי החברה כדי לרגל אחרי פעילי זכויות אדם. בשנה שעברה עמדה החברה במרכזה של פרשה אחרת, הפעם בגלל עובד לשעבר שגנב ממנה את קוד המקור, לאחר שעמד בפני פיטורים. אף ש־NSO היא שחשפה את הגניבה ופנתה למשטרה, הדבר הבהיר עד כמה היא היתה קרובה לעמוד במרכזו של משבר בינלאומי חמור.

במארס השנה יצאה החברה לתקשורת, בצעד לא אופייני, כשהבכירים שלה התראיינו בתוכנית התחקירים האמריקאית "60 דקות". חוליו, המנכ"ל, הכחיש את הטענות כי התוכנה שפיתחה NSO מסייעת לממשלות לדכא התנגדויות לגיטימיות ולהפר זכויות אדם, ואף סייעה באיתור העיתונאי הסעודי ג'מאל חשוקג'י, שנרצח באיסטנבול. "בשמונה שנות הפעילות שלנו, היו רק שלושה מקרים אמיתיים של שימוש לרעה במוצר — מתוך אלפי מקרים שבהם הצלנו חיי אדם. אותם האנשים או ארגונים שהשתמשו לרעה במערכת הם כבר לא לקוחותינו, ולא יחזרו להיות כאלה לעולם", אמר.

הגר רבט

מקום 30: יובל לנדשפט, מנהל היחידה לקנאביס רפואי במשרד הבריאות

האיש עם היד על השאלטר של תעשיית הקאנביס

יובל לנדשפט, מנהל היחידה לקנאביס רפואי במשרד הבריאות (יק"ר), מחזיק במלוא הסמכויות לקבוע את עתידן של החברות הפועלות בתחום בישראל: תיקון פקודת הסמים המסוכנים, שעבר בכנסת בדצמבר 2018, קובע כי רק במקרה התגלעות אי הסכמות בין משטרת ישראל לבין היק”ר תעבור הסמכות לטיפול והחלטה בנושא לוועדה מיוחדת ייעודית שתקום לכל מחלוקת.

יובל לנדשפט צילום: עמית שעל

ב־2013, כשלנדשפט נכנס לתפקיד, היו בישראל רק 12 אלף מטופלי קנאביס רפואי, ובשוק פעלו שמונה חברות גידול שהכניסו יחד כ־55.5 מיליון שקל. כיום, מספר המטופלים הוא כבר 50 אלף, מספר החברות הפועלות התרחב וההכנסות שלהן ב־2018 המוערכות ב־220 מיליון שקל. גם התעשייה, שהתנהלה בעבר בדומה לשוק שחור, נחשפה בינתיים לאור הזרקורים: מספר החברות עלה ל־25 חברות ציבוריות ושתיים נוספות שעדיין לא הצליחו להנפיק אבל פועלות בכיוון; 51 מגדלים חקלאיים ממתינים להיכנס לתחום לאחר שקיבלו כבר אישור ראשוני; ארבעה מפעלי קנאביס נוספים אמורים להיבנות עד סוף 2020; ואלפי חברות מחקר ופיתוח מנסות את מזלן בפיתוחים ומחקרים שונים בתחומי הפנאי והרפואי – כולם נוחתים על שולחנו של לנדשפט ומחכים לאישורו.

חלק מהשפעתו של לנדשפט נובעת מהעניין הגדול שמעוררת התעשייה. היא מושכת אליה חברות רבות המציידות את הנהלותיהן בשמות מוכרים, כמו ראשי הממשלה לשעבר אהוד ברק ואהוד אולמרט, על מנת לעבור מתעשיית סטלנים לכזו שמעניקה מרפא והקלה משמעותית לחולים ברחבי העולם. בישראל, ההערכות הנוגעות לשווי ההכנסות מייצוא קנאביס רפואי ומוצריו מדברות על סכום של עד כ־3 מיליארד שקלים בשנה, ומהוות כר פורה לזינוקים בשווי של מניות חברות הפועלות בתחום.

מנגד, בשוק ההון ישנם גם קולות סקפטיים לגבי התעשייה; אלו מעריכים כי לפחות בחלק מהמקרים, הזינוקים במניות החברות מגלמים מחירי בועה.

צלי גרינברג