זה ייגמר ברצח: על הסרט "ימים נוראים"

כבר מהסצנה הראשונה הסרט עושה חיבור בין קולו של רבין, נוכחותו של עמיר ותפאורת המוות שסביבו. המוות ימשיך להקיף ולהעסיק את עמיר, כשמיד אחר כך הסרט קופץ לפורים 1994, ולמה שנראה כמאורע המחולל: הטבח שמבצע ברוך גולדשטיין במערת המכפלה. גולדשטיין הופך להיות מודל החיקוי וההערצה של עמיר, שבשנה ותשעה החודשים הבאים ינסה להבין מה לעשות כדי להמשיך את מורשת הקנאות שלו. כזכור, זה נגמר ברצח.

מתוך "ימים נוראים" צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג

כשהיה נדמה שהקולנוע הישראלי הרים ידיים מעיסוק בפוליטיקה, היינו זקוקים לשני יוצרים ישראליים שחיים בארצות הברית - התסריטאי רון לשם ("בופור", "אופוריה") והבמאי ירון זילברמן ("כלים שלובים"), ולצידם המפיקה שרון הראל ("הלהקה") שחיה ועובדת בלונדון - כדי שייצרו מותחן פוליטי חונק ועוצר נשימה שכמותו מעולם לא נעשה בארץ.

הרעיון סביב "ימים נוראים" מגיע מתוך תפיסה קולנועית אמריקאית, שאין מקרה רצח שלא ראוי לשחזור ואין רוצח שלא ראוי להפוך לגיבור טראגי שנוי במחלוקת כדי לחקור את נפשו ואת מניעיו. הסרט - שאני מוכן להתערב שאף אחד מיוצריו אינו איש ימין - מציג את עמיר באור אנושי ואף לרגעים מעורר אמפתיה. זה מה שהופך את "ימים נוראים" לסרט שמאתגר את רגשות צופיו משני צידי הקשת הפוליטית שמבינים שאפשר להתבונן באדם, לחקור אותו, ואולי אף להבין אותו - ובכל זאת שאפשר ואף ראוי להתנגד למעשיו ולהתקומם נגדם.

בצד הפוליטי, לשם וזילברמן מציגים את עמיר כמי שמחפש בהיפראקטיביות שותפים למהלך מהפכני שיביא להפלת הסכם אוסלו. אבל בממד האנושי, הם הופכים את עמיר להולדן קולפילד ואת "ימים נוראים" ל"התפסן בשדה השיפון" של ישראל.

עמיר מנתק את עצמו בהדרגה מכל המעגלים האישיים והחברתיים שהוא שואף להשתייך אליהם. הבנות שהוא מעוניין בשידוך איתן; האשכנזים, שלא מקבלים אותו בגלל צבע עורו ומבטאו התימני; המתנחלים, שמסכימים לגור בשקט ובצייתנות בסמוך לערים ערביות; הדתיים־הלאומיים, שמדברים דיבורים אקטיביסטיים נגד הסכם אוסלו אבל לא עושים דבר; הרבנים, שלא נותנים לו תשובה חד־משמעית ומדברים איתו סחור־סחור; ואפילו חבריו הקרובים ביותר, שרואים ברעיונותיו ההולכים והמקצינים דיבורי סרק לא־רציניים. ולבסוף, אביו - שהרצח מוצג כמרד של הבן בדרכיו הפייסניות והפטריוטיות של האב, היחיד בסרט שאומר לו "לא" מפורש, ומנסה לעקור ממנו את נאומיו האלימים.

אחד הדברים המעניינים והלא צפויים בסרט ובאיכות התחקיר שלו הוא השיחות ההלכתיות והאמוניות של עמיר עם סביבתו. הוא מחפש אישוש רבני והלכתי לרצח, ואילו הם - לפחות אלה המוצגים בסרט כדמויות - מדברים בשפה שאינה פסיקת הלכה אלא פלפול דרשני שאי אפשר ליישם.

זילברמן עושה עבודה מצוינת ביצירת דוקו־דרמה המשלבת חומרי ארכיון עם סצנות מבוימות ומשוחזרות. עבודת השחזור כה טובה, שהוא לא פעם מתחיל סצינה עם שוט שנראה כמו חומר ארכיון ואז בתנועת מצלמה קטנה חושף את השחקנים ושמדובר בשחזור.

כאמור, הסרט לא מפנה אצבע מאשימה כלפי המתנחלים והרבנים, שאשמים בעיקר בפסיביות ועצימת עין. אך הוא כן מציג את כל הרגעים בדרך שבהם מישהו אחד שהיה אומר לו "לא", בין אם זה רב או מאבטח שב"כ בעצרת בכיכר, והרצח הזה היה נמנע.