דמוקרטיה במבחן: מה נשתנה בכל זאת בבחירות 2019, סבב ב'

פסט פורוורד 20 שנה קדימה. ספטמבר 2019. הדובר - אותו דובר, העיתוי - פחות משתי יממות לפתיחת הקלפיות בבחירות לכנסת ה־22, המקום - משכן הכנסת: "יש כאן סכנה אמיתית. אסור שיקרה מה שקרה בפעם הקודמת. יש לזה תשובה אחת יסודית - שכל אנשי הליכוד יבואו ויצביעו מחל. נתגבר על זה בקלות אם כל מצביעי הליכוד יצאו להצביע... אם אתם רוצים להתגבר על הזייפנים, על אלה שגונבים בחירות, תבואו להצביע. זה פשוט בלתי נסבל. דיברתי עם ארדן, והוא אמר שינחה את המשטרה למנוע גניבת בחירות. אסור לתת למפלגות הערביות ולתומכיהן לגנוב את הבחירות".

כך נשמע נתניהו מודל 2019. על כתפיו רובץ לא רק נטל ההנהגה הרצופה בת עשר השנים - אלא גם משקלם של שלושה כתבי אישום על שוחד, מרמה והפרת אמונים, בכפוף לשימוע. בסבב א' של בחירות 2019 כשל נתניהו בהרכבת קואליציה. במקום לנהוג בממלכתיות כפי שנהג ב־99’, הוא סירב להחזיר את המנדט לנשיא ריבלין שהיה מעבירו הלאה, לבני גנץ, משל היה המנדט רשום על שמו ומובן מאליו שמגיע לו מקצה שני. ואם החוק לא מאפשר זאת - נלך לבחירות.

בחירות 2019. איור: צח כהן איור: צח כהן

על בסיס ההתנהלות הזו, שמתערבבת בימים האחרונים בדיבורים על זיופים וגניבת בחירות, מקנן החשש בכל מי ששם את מבטחו בהליך הדמוקרטי ומאמין בו — ללא קשר לשיוכו הפוליטי — שרוח המפקד תחלחל מטה ותתרגם את עצמה לפרובוקציות בקלפיות, בעיקר במגזר הערבי, שברור איך יתחילו אבל לא ידוע איך יסתיימו או מה תהיה השפעתן. השפעה שקשה יהיה למדוד אלא אם תתפתח חלילה, לתגרות, שיובילו למבול תלונות על ההליך, שימטירו ספקות על התוצאה עצמה. וייתכנו גם השפעות סמויות שכלל לא ניתן להבחין בהן בעין בלתי מזוינת.

כמעט בכל מערכת בחירות מגישות מפלגות תלונות הדדיות לוועדת הבחירות המרכזית על התנהגות לא הולמת, על תליית שלטים אסורים, על גניבת פתקי הצבעה. אבל, מעמדה וכבודה של הוועדה נשמר. הפעם גם הסכר הזה נפרץ. ברוח הזמן של שחור ולבן, טוב ורע, ימין נגד שמאל, ויהודים נגד ערבים - תויג גם יו"ר ועדת הבחירות השופט חנן מלצר כ"לא משלנו" על ידי מנהיגה של מדינת ישראל: "אני לא מבין איך השופט מסרב לשמוע את ראש הממשלה. אתם מדברים על טוהר הבחירות, על דמוקרטיה. מה זה דמוקרטיה אם לא רצון הרוב", הזדעק נתניהו. טוב יהיה אם ישנן את מילותיו הוא, בין אם ימצא עצמו בעמדת המנצח או המפסיד הלילה: "העם החליט, אנחנו מכבדים את רצונו - כך צריך להיות בדמוקרטיה".

2. לפני 15 שנה, ב־1994, הוצאו מחוץ לחוק תנועות כך וכהנא חי - ממשיכות דרכו של הרב מאיר כהנא - בעקבות הטבח במערכת המכפלה שבוצע על ידי ברוך גולדשטיין, פעיל כך. שש שנים קודם לכן נפסלה כך מהתמודדות בבחירות לכנסת לאחר שנקבע כי מטרותיה גזעניות.

כמעט 30 שנה אחרי הפסילה הזו תתמודד היום בבחירות לכנסת עוצמה יהודית בראשות איתמר בן גביר, ועל פי כל הסקרים האחרונים - היא עוברת את אחוז החסימה. וכך, מחר, עשויה או שמא עלולה למצוא את עצמה מדינת ישראל עם ארבעה חברי כנסת לפחות - ממשיכי דרכו של הרב כהנא. בן גביר עצמו הוא פעיל לשעבר בכך שפעל רבות בשיתוף עם מנהיגה האחרון של התנועה, ברוך מרזל. מרזל עצמו אמור היה להתמודד ברשימת עוצמה יהודית ונפסל בחודש שעבר על ידי בית המשפט העליון בנימוק שלמרות הצהרותיו התמיד בהתנהלות של הסתה לגזענות. בן גביר קנה את שמו התקשורתי עד היום בזכות פרובוקציות. הוא גם הורשע בעבר בשורה של עבירות פליליות ובהן הסתה לגזענות, ותמיכה בארגון טרור. אם ייבחר מחר לא רק שיזכה לכהן כחבר כנסת - הוא עשוי, או שמא עלול, לעלות על הנתיב המהיר לשולחן הממשלה משום שידרוש תפקיד שר ויקבל אותו, אם יהיה אחת מלשונות המאזניים שתשלים לנתניהו 61 חברי כנסת להקמת ממשלה צרה.

דווקא במערכת הבחירות שעלולה להקים לתחייה את תנועת כך ורעיונותיו של הרב מאיר כהנא - מפרפרת בין חיים למוות מפלגת העבודה (בסיבוב הזה העבודה־גשר) שספק אם תעבור את אחוז החסימה. מפלגת העבודה, בשמה זה, הוקמה ב־1968, מאיחוד של מספר מפלגות ובהן מפא"י ואחדות העבודה ששלטו במדינת ישראל מיום הקמתה ועד למהפך של 1977. בעשורים שחלפו מאז הלך והתכרסם כוחה. המכה הקשה ביותר שספגה מפלגת העבודה, שוב ושוב, ושממנה לא התאוששה מעולם, היתה לידתן של מפלגות המרכז המודרניות בשני העשורים החולפים: מפלגת המרכז ב־99’, שינוי בראשות יוסף טומי לפיד ב־2003, קדימה ב־2006, ואחריה יש עתיד וכחול לבן. בבחירות האחרונות הצליחה כחול לבן לרשום הישג שלא נרשם שנים ארוכות בפוליטיקה הישראלית כשהשתוותה בכוחה לליכוד עם 35 מנדטים. בימים האחרונים היתה בכחול לבן התלבטות: האם להסתער על פרפורי הגסיסה של העבודה, לגרוף קולות נוספים, ולהירשם כמי שתקעו את המסמר האחרון בארון הקבורה של העבודה. ההחלטה של הקמפיינרים, אגב, היתה לא להרוג. לא מתוך סנטימנט, מתוך שיקול קר, של חשש לאובדן קולות גושי. הלילה נדע אם מספרם של מי שמתעקשים לא לאבד את המותג שהקים את המדינה גבוה מספיק להבטיח לו לפחות ארבעה מנדטים בכנסת ה־22.

3. בחירות 2019 סבב ב' התאפיינו בחשש הולך וגובר מאחוזי הצבעה נמוכים. כלל מערכות הבחירות האחרונות התאפיינו בצניחה בשיעורי ההצבעה: אחוז ההצבעה בבחירות הראשונות שנערכו בישראל ב־1949 עמד על 87% - מספר בלתי נתפס כיום. שפל נרשם בבחירות לכנסת ה־17 עם שיעור השתתפות של 63.5% בלבד. בבחירות לכנסת ה־20 שנערכו ב־2015 נרשם שיעור השתתפות של 72.3% ובסבב הבחירות הקודם השנה הגיע שיעור ההשתתפות ל־68.4%. אבל קיומן של בחירות נוספות היום, בפעם השנייה בתוך חמישה חודשים מעורר חשש לירידה נוספת בשיעור ההשתתפות. זו מוסברת בעייפות של הבוחרים - מדובר במערכת בחירות שלישית בתוך פחות משנה, אם סופרים גם את הבחירות לרשויות המקומות באוקטובר 2018 - שמהולה בתחושת אכזבה מנבחרי הציבור ומחוסר היכולת שלהם להגיע להכרעות.

השבועות האחרונים התאפיינו באינספור קמפיינים של חברות מסחריות שהפעם פרסמו לא רק מבצעים ליום הבחירות אלא הנחות למי שיציג תמונה שלו מצביע. גם מעל דפי עיתון זה התפרסם בשבוע החולף הקמפיין צאו להצביע! שבמסגרתו קראו מנהלים מובילים במשק לציבור להצביע, ללא קשר לשיוך פוליטי. אז עוד מילה אחת על חשיבות ההצבעה. מעבר לאמירה הבנאלית אך הנכונה שלפיה כל קול משפיע (בבחירות הקודמות נפלט הימין החדש של איילת ושקד ונפתלי בנט מהכנסת בגלל מחסור של פחות מאלפיים קולות), ישנה המעורבות בהליך הבחירה. ההשתתפות במשחק, שתוצאותיו משמעותיות ומעצבות את הדברים הגדולים כמו גם הקטנים בחיים עצמם. הזכות לעצב את דפוסי החיים שלנו ואת דמותה של מדינת ישראל לשנים הקרובות ואולי מעבר לכך היא גם חובה מוסרית.

4. אם במערכת הבחירות הקודמת הלך יו"ר כחול לבן על קליפות ביצים בכל הנוגע למפלגות החרדיות, מתוך תקווה שאולי יקבל את המנדט להרכבת הממשלה והן יסכימו לחבור אליו, בשבועות האחרונים של בחירות 2019 סבב ב' ביצע גנץ פניית פרסה משמעותית. כמעט בין לילה, הפך הדף החלק שיונח לפתחם של החרדים לשלטי חוצות שבהם הפציע לפתע השותף להנהגה יאיר לפיד לצדו של גנץ - ותחת שניהם הכיתוב: ממשלת אחדות חילונית. בכך, סתם גנץ את הגולל על אפשרות הקמתה של ממשלת ימין בראשות נתניהו החרדים ו"חוסן לישראל". את השורש לפנייה הפוליטית החדה של גנץ ניתן למצוא בקלות בשלהי חודש מאי: יו"ר ישראל ביתנו, ח"כ אביגדור ליברמן, סירב במהלך מפתיע שטילטל לראשונה מזה שנים את מבנה הגושים הפוליטי, להצטרף לממשלת ימין־חרדים בראשות נתניהו. הסיבה הרשמית: התנגדותו לשינויים בחוק הגיוס שדרשו החרדים.

ליברמן, שגרף בבחירות האחרונות חמישה מנדטים הבין שהוא צריך להמציא את עצמו מחדש, וזיהה הזדמנות פז לתפוס שתי ציפורים במכה: סנוקרת לפניו של נתניהו לצד הזדמנות לפריצת תקרת הזכוכית הפוליטית של חמשת המנדטים: אימוץ קו חילוני תחת הסיסמה: "נגד מדינת הלכה".

התוצאות לא איחרו לבוא ובסקרים התחזק ליברמן ל־9 עד 10 מנדטים, תוך שהוא גוזל מנדטים בעיקר מכחול לבן והליכוד. הקרב על הקול החילוני בין גנץ לליברמן אולי יביא קולות אבל יקשה וייתכן שאף ימנע מהם להקים ממשלה עם המפלגות החרדיות לאחר הבחירות. הוא מכתיב ליו"ר כחול לבן אפשרות אחת: ממשלת אחדות לאומית, עם הליכוד וליברמן.

5. מערכת הבחירות שמסתיימת היום עמדה בסימן טאטוא הגירעון בתקציב המדינה מתחת לשטיח, כשיחד עמו נעלמו במחשכים כל ההבטחות לתקציבים חברתיים. נוהג ידוע הוא בכל מערכת בחירות - ללא הבדל בין חרדים, חילונים, ימין או שמאל - להרעיף מטר הבטחות לתופינים על הבוחרים. בסבב הבחירות הקודם הציגו המפלגות מצעים כלכליים (למעט הליכוד) שבהם הבטיחו להבריא את מערכת הבריאות, לפתור את בעיית הפקקים בכבישים, ולהוזיל את יוקר המחיה. השוני במערכת הבחירות הזו הוא שנתוני הגירעון הלכו והתבהרו. נכון כי עדיין לא ניתן לקבוע סופית מה יהיה הגירעון בסוף השנה, אבל בחודשים האחרונים הוא התייצב - לפחות בינתיים - על 3.8% מהתוצר, שהם שווי ערך לכ־14 מיליארד שקל. במקום הבטחות היינו מצפים לשמוע מכל אחת מהמפלגות תוכנית סדורה לצמצום הגירעון בתקציב. כולן נכשלו במשימה.

זאת ועוד: ראש הממשלה נתניהו הבטיח אתמול שלא יעלה מסים, ומיד אחריו מיהר בני גנץ להפריח לחלל האוויר הבטחה זהה. הציפייה משניהם היתה אחרת. נתניהו שהיה בעבר גם שר אוצר יודע היטב מה המשמעות של ההבטחה ששיגר. קיצוצים רוחביים שיחתכו בבשר החי של התקציב אחרי אינספור קיצוצים רוחביים שכבר בוצעו בחודשים ובשנים האחרונות. המשמעות היא גניזת כל אפשרות להוציא לדרך תוכניות חדשות או רפורמות. גנץ, אם יעמוד בראש ממשלת אחדות, דווקא יהיה בעל גב פוליטי חזק להוציא לפועל גזירות מתבקשות. השורה התחתונה היא שמה שנתניהו וגנץ הבטיחו לנו הוא שהציבור ישלם את המחיר לאחר הבחירות בדמות קיצוץ אכזרי בתקציב והעלאת יעד הגירעון.

6. אם ראש הממשלה נתניהו ניסה לייצר מראית עין של סובלנות כלפי קהילת הלהט"ב כשמינה את אמיר אוחנה לשר משפטים בממשלת המעבר — הוא נכשל ולא רק באשמתו. הבחירות היום עומדות גם בסימן התקדמות במתן זכויות לקהילה הלהט"בית או ההפך המוחלט, על גבול הדה לגיטימציה שלה, גם אם התהליך לא ייקרא כך באופן רשמי. בממשלת ימין צרה בראשות נתניהו יהיו חברים, שלא לומר שרים, בצלאל סמוטריץ מימינה (שארגן בעבר את "מצעד הבהמות"), הרב רפי פרץ, גם כן מימינה, שהביע תמיכה בטיפולי המרה ונסוג רק בעקבות צונמי של ביקורת ציבורית. אתמול מיהר הרב פרץ לקרוא לתומכי מפלגת נעם, שחרטה על דגלה התנגדות ללהט”בים ופרשה מן המירוץ - להצביע למפלגתו.

ביולי 2019 הסירה נעם מהרשת סרטון שבו הוצגה מדינה שלמה שעוברת טיפולי המרה. עמדותיהן של המפלגות החרדיות בנושא פונדקאות לגברים ידועות - לאחר שמנעו מראש הממשלה לתמוך בחוק שביקש לאפשר זאת - וניתן לנחש שעמדותיה של עצמה יהודית אינן מתירניות בהרבה. אז מה אם אוחנה הוא הומו מוצהר, שחי עם בן זוג ואב לשני ילדים. אז מה אם הבטיח לקדם חוק לאימוץ שוויוני על ידי בני זוג מאותו המין. ניתן לראות בו משל להתנהלות של ממשלת המעבר של נתניהו שכיהנה כאן בתשעת החודשים האחרונים. הפער בין מראית העין וההצהרות הרשמיות לבין הנעשה בפועל והכוונות הסמויות. וזו בדיוק הסיבה שהבוחר מתוסכל, וזו דווקא הסיבה שצריך להצביע. איש איש על פי אמונתו וצו מצפונו.