כך הפכה אוגנדה למעצמת ריצה
יכולות פיזיות, אוויר דליל וניסיון להיחלץ מהעוני הם שמניעים את הרצים. לכשג’ושוע צֵ’פְּטֵגֶאִיי, אלוף העולם האוגנדי הראשון במירוצי שדה ושיאן העולם בריצה ל־15 ק”מ, חלק משמעותי בתנופת הריצה המקומית
כל בוקר כשג’ושוע צֵ’פְּטֵגֶאִיי יוצא לדרכים המאובקות המקיפות את העיירה קאפצ’ורווה, מוצא עצמו הרץ האוגנדי המחונן מוקף בעשרות רצים צעירים. מספרם עשוי להגיע ל־200, חלקם בנעלי ריצה מרופטות, אחדים רצים יחפים.
בשנים האחרונות המחזה של חבורות רצים עצומות הפך לשגרה בקאפצ’ורווה. הסיבה העיקרית היא הישגיהם של רצים אוגנדים בזירה הבינלאומית, מרביתם בני האזור. לצ’פטגאיי, אלוף העולם האוגנדי הראשון במירוצי שדה (2019) ושיאן העולם בריצה ל־15 ק”מ, חלק משמעותי בתנופת הריצה המקומית. ביתו מרוחק קילומטר בלבד מקאפצ’ורווה.
“ריצה נהפכה לדבר עצום פה”, מספר לכלכליסט דן אוקסנר, שמנהל אכסניית ריצה בקאפצ’ורווה. אוקסנר ההולנדי, טניסאי מקצועי בעבר, התאהב באוגנדה בטיול ושב אליה ב־2014 להגשים חלום. מלבד האכסניה הוא עוסק באיתור והכשרה של ספורטאים צעירים. לרצים מאפיינים גנטיים ייחודיים: הם בני קבוצה אתנית המכונה “סבאיי”, שלה קרבת דם הדוקה לשבט הקלנג’ין הקנייתי שממנו צמחו טובי רצי המרחקים בעולם וחיים בעיר איטן בצד השני של הר אלגון העצום, המחבר בין שתי המדינות המזרח אפריקאיות.
המשותף לשתי הערים הוא הגובה שבו הן שוכנות: קאפצ’וורה בגובה של 1,900 מטר, ואיטן בגובה של 2,400 מטר. בשתיהן האוויר דליל בחמצן, מה שמאפשר את הגברת קצב ייצור כדוריות הדם האדומות ושיפור ביכולת נשיאת החמצן לשרירים. “רק שאצלנו ירוק יותר וההרים מרשימים יותר”, אומר אוקסנר.
גם צ’פטגאיי סבור כך. לאחר שהתאמן זמן קצר באיטן, האוגנדי שרק לפני שבועיים נהפך לראשון במדינתו שניצח בסבב גביע היהלום היוקרתי בציריך, קבע שם את משכנו. גם הוא שואב השראה מרץ מקומי שקדם לו: סטפן קיפרוטיץ’, מנצח המרתון באולימפיאדת לונדון 2012.
אבל לא רק השראה מחפשים הרצים האוגנדים. באזור עני ומוכה אבטלה שמרבית תושביו עוסקים בחקלאות, האתלטים הצעירים והרעבים של קאפצ’וורה מקווים גם להתעשר. זכייתו של צ’פטגאיי ב־50 אלף דולר בעקבות ניצחונו בציריך הפכה לכותרת הראשית בעיתון. כל בני האזור גם יודעים היטב לספר שבעקבות זכייתו של קיפרוטיץ’ במדליית הזהב בלונדון, נשיא המדינה יוורי מוסבאני בנה לו ולמשפחתו בית חדש וחיבר את כפרו, טגרס, לרשת החשמל.
אולם למרות ההצלחות המצטברות, לאוגנדה יש עוד כברת דרך לעבור, אם ברצונה להפוך לאומת הריצה הבאה. “נכון שהמדינה תומכת בריצה יותר מבשנים עברו, אך זה עדיין לא מספיק”, טוען אוקסנר.
בקרוב, הוא מקווה, תושלם בקאפצ’וורה בנייתו של מרכז אימונים מקצועי שיאפשר לארח מחנות ריצה בינלאומיים. בינתיים הוא מזמין את קהילת חובבי הריצה הישראלית לבוא ולהתאמן בהרי אוגנדה, לצד צ’פטגאיי.