משפחה שבוחרים: היצירה החדשה של קבוצת התיאטרון רות קנר

קבוצת התיאטרון של רות קנר היא פנינה ייחודית בנוף התיאטרון הישראלי. כבר 21 שנה שקנר ושחקניה, שירלי גל, טלי קרק, עדי מאירוביץ’ ורונן בבלוקי, חוקרים את המדיום ודרכי ההבעה בו, בוראים שפה וסגנון, מפרקים טקסטים ויוצרים עבודות בחללים אינטימיים מתוך מטרה להעמיק ולגעת בכל צופה וצופה. עד היום רוב עבודותיה של הקבוצה התמקדו בטקסטים בעברית, בהם ס. יזהר ומשה שמיר.

קבוצת התיאטרון של רות קנר. פרספקטיבה על קשרי משפחה צילום: יובל חן

היצירה החדשה “קשרי משפחה”, שתעלה ב־19 בספטמבר, מורכבת מארבעה סיפורים שכל אחד מהם מאיר מזווית אחרת את הקשרים בין בני משפחה: “סבון” מאת לו סון (סין), “חתנכלב” מאת יוקו טוואדה (יפן), “בן, בת, ילד” מאת של אסקילדסן (נורבגיה) ו”קשרי משפחה” מאת קלאריס ליספקטור (ברזיל). “תיאטרון זה דבר נפלא, זו המצאה גאונית”, אומרת קנר. “אבל רוב היצירות שעולות בתיאטרון היום רחוקות ממה שמעניין אותי. איכשהו התרגלנו שתיאטרון זה העמדת פנים וקצת תחפושות, אז במובן הזה אני קצת בנסיגה ומנסה להיות יותר קרובה למה שמכנים מחול או אמנות, שירה ומוזיקה”.

קנר מסבירה את הבחירה בסיפורים ליצירה הנוכחית: “דרך הסיפורים מתוודעים לעוד פרספקטיבות על קשרי משפחה”, היא אומרת, “הדבר הכי נעים זה להגיד ‘אין כמו משפחה’, אבל זה הרבה יותר מורכב ולפעמים צריך לתת לאנשים לחוש עוד תחושות כלפי אנשים מהמשפחה, או לפענח ולחשוף דברים שאולי הדחיקו. כשקראתי את הסיפורים מצאתי את התודעה שלי משוטטת בין כל מיני סוגים של קשרי משפחה, לפעמים ביחסי אהבה, קרבה, התנגדות או אפילו תיעוב, ונהיה סבך של קשרים שחשבתי שיהיה מעניין לתת לשחקני הקבוצה להתנסות בלספר אותם, כי זה מאוד שונה ממה שעשינו עד היום. הסיפורים באים מתרבויות שונות. מצד אחד, זה מאוד לא ישראלי, ומצד שני, ברגע ששחקנית מספרת סיפור כזה, הוא הופך להיות שלה”.

האירוע התיאטרוני מתרחש בבית ברחוב חצרים בתל אביב. הקהל (מוגבל ל־39 אנשים) מחולק לקבוצות וכל קבוצה מקשיבה לסיפור בחלל אחר של הבית, ואז מתחלפים. “האינטימיות של שחקן בחדר עם אנשים מאוד מרגשת, זה מרגיש קצת כמו קולנוע כי הקרבה הזו היא כמו קלוז־אפ, אפילו אקסטרים קלוז־אפ. מלא תחושות והבעות שעל במה פחות רואים אותן, אפילו בחלל קטן או גלריה. זה ממש מכשף אותי לראות כל נים ונים, תחושה שזו באמת מדיה אחרת”.

קנר, פרופסור בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל־אביב, לא התכוונה להקים קבוצה משלה. “זה קרה בטעות”, היא צוחקת. גל וקרק שלמדו אצלה באוניברסיטה ביקשו שתלווה אותן בפרויקט אישי במסגרת החוג, והיא לא יכלה לסרב. “נשארתי איתן כמה חודשים ופתאום היה סיפור שרציתי לעשות וכך זה התגלגל. זה היה כמו רומן שנשאר כל הזמן. ה’חתונה’ קרתה לפני חמש שנים כשהפכנו לעמותה. שנים דחיתי את זה, לא היה לי חשק להתמסד”.

אז בעצם גם אתם כבר משפחה?

“נכון. המחשבה הזו התגלתה לאחרונה כשפתאום הבנו שגם אנחנו סוג של מערכת מורכבת של תפקידים שיש נטייה לקבע, וזה מאיר לנו איך לא לקבע, ולהמשיך לאפשר לכל אחד ואחת להיות כל דבר. זו הזדמנות לפרום הרגלים משפחתיים שיש לנו. משפחה יכולה להיות דבר הרסני ודכאני, וגם נפלא ומקדם ומכיל ואוהב. דרך הפרויקט שמנו לב כמה אנחנו צריכים להיות על המשמר כדי שהמשפחה לא תהפוך להיות משהו מסרס וחוסם”.

מה מחזיק אתכם יחד כל כך הרבה שנים?

“זו באמת קבוצה מאוד מיוחדת של אנשים שמקדישים עצמם באופן טוטאלי לעבודת פרך. אין פינוקים ויש המון שעות עבודה פיזית. גם אם בסוף שחקנית יושבת ומספרת סיפור, בחזרות אנחנו מיטלטלים ופותחים את הגוף והנפש. זו עבודה תובענית בקיום מאוד צנוע”.