פרשת הג'ודאי האיראני: סיפור מבהיל של פאשיזם בספורט
הוועד האולימפי ואיגוד הג'ודו צריכים לפעול כדי שסעיד מולאי יוכל להתחרות באולימפיאדה ובמקביל להעניש את הוועד האולימפי ואיגוד הג'ודו האיראניים על כך שאיפשרו להתערבות כל כך מכוערת של משטר פאשיסטי בספורט
באתר איגוד הג'ודו פורסם מסמך מזעזע ממש על האירועים ביום התחרות שבסופו זכה שגיא מוקי הישראלי במדליית הזהב באליפות העולם. סעיד מולאי האיראני, אחד מהג'ודאים הטובים בעולם (אלוף עולם ב-2019), נאלץ להפסיד בכוונה בשני קרבות כדי להימנע מלהתחרות נגד מוקי ואף לעמוד לצידו על הפודיום.
- הישג היסטורי: שגיא מוקי אלוף העולם בג'ודו
- אורן סמדג'ה: "אבא אמר לי 'אתה תשתתף באולימפיאדה, ותביא מדליה'"
- יעל ארד בספר חדש: איך להיות הכי טובים
איגוד הג'ודו וסוכנויות הידיעות שמלוות את הסיפור מסרו ש"מולאי היה בהכנות לקרב הבא שלו נגד האלוף האולימפי הרוסי, חסן חלמורזייב, ואז דקות לפני הקרב קיבל מאמנו שיחת טלפון מסגן שר הספורט האיראני - דוור זייאני. שר הספורט דרש ממולאי לפרוש מהקרב כדי להימנע ממפגש פוטנציאלי עם הג'ודאי הישראלי - מוקי. הדרישה הזו לוותה באיום נגד מולאי ונגד המשפחה שלו".
מולאי, שכל חייו מקדיש לג'ודו, התמוטט מצער ובכה. מספר נציגים מטעם איגוד הג'ודו העולמי (IJF) ליוו את מולאי והעידו על "פחד ואימה בעיניים שלו מהתמודדות עם ההשלכות של סיטואציה שאינה בשליטתו".
סעיד מולאי צילום: רויטרס
נשיא ה-IJF, הרומני מריוס ויזר, הציע לג'ודאי תמיכה מלאה ואף סיוע בכניסה לנבחרת הפליטים של הוועד האולימפי, כדי שיוכל להתחרות באולימפיאדה מבלי לייצג את איראן (צפוי לקבל אישור לקראת האולימפיאדה, אז תתחרה במשחקים - בפעם השנייה - נבחרת הפליטים).
מולאי החליט ללכת נגד הפקודה מטהרן ונגד המשטר התיאוקרטי איסלמי-פאשיסטי ובכך סיכן את חייו וחיי משפחתו. מולאי ניצח את הרוסי - הישג מדהים ביחס לסערת הרגשות בה הוא נמצא ואחר כך ניצח את אנטואן ואלווה-פורטייה הקנדי ברבע הגמר.
לפני חצי הגמר מול יריב מבלגיה, האיראנים, ככל הנראה, הפיצו שמועה שמולאי נפצע בראשו ויפרוש מהתחרות אבל הג'ודאי שוב עשה את הבלתי יאמן מבחינתו והחליט להילחם על הזכות שלו להילחם. לפי הכתבה באתר ה-IJF, דבר זה הוביל לדרמה שכללה פריצה למתחם הספורטאים של נציגים איראנים ואיומים ברורים על הג'ודאי.
"הייתי יכול להיות אלוף העולם"
נשיא הוועד האולימפי באיראן, רזה עמירי, אף התקשר למאמן ובשיחת וידאו הורה לג'ודקאי להפסיד או לא לעלות למזרן. הוא גם סיפר לו שסיפר למולאי ששירותי הביטחון האיראניים כבר נמצאים בבית משפחתו וכנראה אביו ביקש ממנו להפסיד את הקרב. ככל הנראה היה איום מפורש על חייו וחיי משפחתו. מולאי האמיץ עלה לקרב והפסיד, לדבריו בכוונה. גם בקרב הניחומים על מדליית הארד הוא שוב הפסיד כדי לא לעמוד לצד מוקי.
"הייתי יכול להיות אלוף העולם", אמר מולאי לאתר ה-IJF. "התמודדתי נגד אלוף אולימפי וניצחתי. אחר כך התחרתי מול מדליסט אולימפי וניצחתי אבל החוק בארצי לא מאפשר לי להתחרות מול היריב הישראלי במשקלי. אני רק רוצה להתחרות, מעולם לא עניינה אותי פוליטיקה. אני ספורטאי לא פוליטיקאי".
סעיד מולאי צילום: גטי מולאי כנראה לא יחזור לאיראן. הוא עומד בפני סכנת חיים אם יעשה זאת. הוא "החריף" את מצבו כאשר יצר קשר פומבי עם מוקי ובירך אותו על הזכייה באליפות. מוקי הגיב בברכות משלו. שניהם אלופים אמיתיים.
מולאי, שבישראל עובדים כבר יומיים כדי לבנות אותו כגיבור אנושי שמרד נגד שלטון האייתולות, הוא לא המפורסם האיראני הראשון שחומק מהשלטונות האיראנים, אבל הוא בהחלט אחד הבולטים שבהם. בדרך כלל ג'ודאים איראנים שעשויים להתמודד עם ישראלים מוותרים על ההצלחה האישית שלהם - מתוך חשש או מתחושת לאומנות. הם מתקבלים, בדרך כלל, כגיבורים באיראן, שמשבחת ומעצימה אותם - תדמיתית ואף כלכלית - על כך שלא הכירו בישראל.
להעניש את הוועד האולימפי האיראני
הוועד האולימפי ואיגוד הג'ודו מצידם צריכים לפעול כדי שמולאי יוכל להתחרות באולימפיאדה ומצד שני גם להעניש את הוועד האולימפי האיראני ואיגוד הג'ודו האיראני על כך שאיפשרו להתערבות כל כך מכוערת (ולא נדירה) של משטר פאשיסטי בספורט - פעולה שנוגדת באופן מובהק את רוח הספורט. ספק גדול אם תהיה פעולה כזו של הגופים הבינלאומיים כנגד איראן - בטח בג'ודו, איגוד בינלאומי לא חזק במיוחד שיש עליו השפעה רוסית גדולה (ולדימיר פוטין הוא נשיא הכבוד) והשפעה לא קטנה מצד מדינות כמעט פאשיסטיות כמו הונגריה (ויקטור אורבן חבר טוב של ויזר ולאחרונה משרדי האיגוד העולמי עברו לבודפשט).
הלקח הגדול מהסיפור של מולאי הוא אנושי. זה סיפור על איש מצוין שמצוינותו לא מספיקה למדינה הפאשיסטית בה הוא נולד. וזאת מאחר שבפאשיזם אתה נדרש לנאמנות למדינה ולמשטר והיא גדולה ומשמעותית יותר מאשר הנאמנות לערכים אנושיים, ספורטיביים או אומנותיים. במדינה פאשיסטית ההישג הלאומי תמיד יהיה חשוב יותר מההישג האישי והאנושי - הוא ההישג היחיד שחשוב בעצם. הישגים ספורטיביים והישגיים אומנותיים-אנושיים נשפטים אך ורק לפי השאלה אם הוא שירת את המדינה כפי שהמשטר רואה לנכון. זה נכון לתחרות גביע העולם בג'ודו וזה נכון גם לסדרת טלוויזיה או לסרט.
לאומיות בריאה בספורט
לאומיות משחקת תפקיד חשוב בספורט - בטח בספורט אולימפי, בטח בספורט אינדיבדואלי כמו הג'ודו. אורי ששון, הג'ודאי הישראלי, אמר אתמול (ב') בכנס כלכליסט, שהדרך להתמודד עם לחץ לאומי-פטריוטי היא התבוננות פנימית והתמודדות פנימית וביקורת פנימית תוך כדי הבנת המשמעות של ייצוג המדינה. "אני מתמקד אך ורק באורי ולא משנה נגד איזה מדינה", הסביר ששון ואולם, החיבור הלאומי הוא חיובי ומגיע מתוך הבנה ש"ישראל היא מדינה מיוחדת עבורי לאור ההיסטוריה שלנו". "לפני כל תחרות אורן סמדג'ה (המאמן) עושה לנו שיחת צוות כמו יחידה שיוצאת לפעילות והרבה פעמים אורן מזכיר לנו שאנחנו נלחמים המון בשביל הדגל. וזה משהו שאני מאוד מתחבר אליו... זה בא לי באופן אינסטנטקיבי להצביע על הדגל".
סעיד מולאי צילום: רויטרס זו לאומיות בריאה בספורט. זו משמעות שאתה נותן לפעולות שלך, ומשמעות מוסיפה המון בפן המנטלי והמוטיבציוני. ואולם, בפאשיזם אין משמעות אחרת לספורטאי מלבד הלאומיות שלו. הוא לא צריך להתחבר לדגל בשביל להשיג יתרון מסוים בקרב, הוא חייב לקחת אותו לקרב - אפילו אם זה על חשבון הביצועים שלו ואפילו ההישגים שלו. זה הבדל שבכל מדינה דמוקרטית - שמעצם קיומה אמורה להיות אנטי-פשיסטית - צריך להדגיש. במדינה דמוקרטית הספורטאי הוא נציג המדינה והמדינה (המתוקנת) צריכה לתת לו מגיל צעיר ולאורך שנים את הכלים כדי שיוכל להגיע לשיאו שלו, שיא אנושי שמייצג ערכים אנושיים שהמדינה (הדמוקרטית) אמורה להגן עליהם - אפילו אם לעתים הם מתנגשים עם ערכים של המשטר או עם אינטרס של המשטר.
במדינה פאשיסטית, הספורטאי הוא כלי של המדינה שמנצלת את יכולותיו האנושיות כדי להאדיר ולהעצים את תדמיתה. זה ההבדל. ושוב, זה הבדל שחשוב להדגיש בימים הללו שעוברים על הדמוקרטיות ברחבי העולם.
