נתניהו שורף את המועדון ואת הדמוקרטיה: מסע הציד של ראש הממשלה

לראש הממשלה בנימין נתניהו יכולת מופלאה להתקרבן ולקרבן בו זמנית: גם להתלונן על גיא פלג וגם להסית נגדו. נגדו ונגד שולחיו, בין אם מדובר ברשויות האכיפה, ובין אם מדובר במעסיקיו - העורך והבעלים של שידורי קשת.

סיפור ההשתלחות הזה מהדהד, ואפילו ממשיך, את סיפורם של כתבי החשדות בתיקיו: כמה רחוק מוכן נתניהו ללכת במלחמתו למען סיקור חיובי, וכמה רחוק הוא מוכן ללכת במלחמתו נגד סיקור שלילי. והכלים מגוונים: מחקיקה ורגולציה ועד הכפשות, דה־לגיטימציה ואיומים.

לצד ניסיונות ההשפעה, בנה נתניהו מאחזים משלו בתקשורת. מ'ישראל היום' עד ערוץ 20. מסג"ל וסגל עד יעקב ברדוגו. אבל, כולם ביחד לא מצליחים להרגיע אותו, כמו שמוציאה אותו מדעתו הדלפה אחת של נאמנו לשעבר ועד המדינה בהווה שלמה פילבר. נתניהו אולי שינה את מאזן הכוחות בתקשורת הישראלית, אבל לא את מאזן האמון. בעיניו, ויעידו גם נתוני הרייטינג, רוב הישראלים עדיין מקשיבים לחדשות 12 ולא לחדשות ערוץ 20. זה גם מטריף אותו וגם מספק לו תחמושת שלא תסולא בפז.

נתניהו צילום: יואב דודקביץ

בעיקר בגלל שהציטוטים המודלפים הם חלקיים, ונבחרו לפי כוחם לפגוע. נתניהו ביקש מהיועץ המשפטי לצוד את המדליפים, כפי ביקש בזמנו ראש הממשלה אריאל שרון מהיועץ אליקים רובינשטיין, לצוד את מדליפי פרשת סיריל קרן. אגב, גם אז זה היה לפני בחירות, ששימשו רקע ומניע גם למדליפה, הפרקליטה ליאורה גלאט־ברקוביץ', וגם לכעסו של שרון שעמד אז לבחירה. לא במקרה נותר התקדים הזה בודד ויחיד, כי דמוקרטיה חזקה אמורה להכיל תקשורת חזקה.

השימוש שנתניהו עושה בעלבונו - האמיתי וגם ההצגה שהוא מפיק ממנו - כדי לשרוף את המועדון ואת הדמוקרטיה הוא בלתי קביל ובלתי נסלח. הוא הולך על הראש של כולם: השופט חנן מלצר, היועץ מנדלבליט, המשטרה, התקשורת. הוא מאמין שלהט זעמו יצנן את הפרסומים הבאים; הוא מאמין בכוחו לשכנע את ה'בייס' שלו ב"בוגדנות" של התקשורת; והוא גם מאמין בכוחו להתנער מהמפַגע, שחלילה ייקח על עצמו את המשימה להעניש את הבוגדים. הדמוקרטיה הישראלית זקוקה היום יותר מתמיד לתקשורת, כולל החלקים ההגונים שבה שתומכים בנתניהו, שתתריע ותתלכד מול הסכנה הזו. שופטים מאובטחים כבר ראינו, אבל מדינה, שגם שופטיה וגם עיתונאיה מאובטחים, היא מדינה שמתחילה לחשב את קיצה לאחור.