חלף עם הקליק: הספורט הישראלי לא מאמץ טכנולוגיות

לפני שנתיים הזמין משרד הספורט מחקר שנועד לבחון את הקשר בין המדיניות בתחום הספורט ההישגי לבין ההישגים בזירה הבינלאומית. פרופ' וירל דה־בושר ביצעה השוואה של מדינת ישראל עם 15 מדינות אחרות בתשעה נושאים שבהם נמצאו פערים משמעותיים בינינו לעולם. למרבה ההפתעה (או שלא) נמצא כי הפער הגדול ביותר בינינו לבין מדינות אחרות לא נמצא במתקני אימון או תמיכה כספית בספורט, גם לא בפיתוח מאמנים או באיתור וטיפוח כישרונות צעירים, אלא במחקר וחדשנות. כן, אומת הסטארט־אפ נמצאת הרחק מאחור בכל הקשור דווקא באימוץ חדשנות טכנולוגית בספורט. איך זה יכול להיות?

המציאות קצת יותר מורכבת. המדינה אמנם לא משקיעה בתחום, אבל הסטארט־אפים הישראליים עושים חיל בחו"ל, ומנהלים בכירים מליגות כמו ה־NBA וה־NFL נוהרים אלינו כדי למצוא את הטכנולוגיה הבאה בספורט. הכסף הגדול אמנם נמצא בחו"ל, אבל הסטארט־אפים הישראליים מתקשים בהתקשרות, ולא נעזרים במועדוני הספורט בארץ כשדה ניסויים (Beta site).

אימון של מכבי תל אביב. הסטארט־אפים הישראליים מעדיפים לעבוד עם מועדונים זרים צילום: אורן אהרוני

שדה ניסויים זאת עבודה

למועדונים בארץ יש הזדמנות להיות שדה ניסויים נוח לסטארט־אפים ישראליים, אבל בפועל הסטארט־אפים לא עושים בהם שימוש. על פניו שימוש מושכל בטכנולוגיה משרת את כולם – את הסטארט־אפ שמקבל שדה ניסויים קרוב לבית ואת המועדון שמקבל טכנולוגיה סופר־מתקדמת בעלויות נמוכות (ודאי כאשר זה בשלב הניסוי). כאשר מנסים לברר את הפער הלא מוסבר, מבינים שהסטארט־אפ מחפש מקום שבו יוכל לקבל דאטה רציף ואיכותי, אבל מרבית המועדונים בישראל מתנהלים בצורה חובבנית, ולא מצליחים לספק דאטה איכותי שיש בו תועלת. כך קורה שהזדמנות נהדרת מתפספסת, וסטארט־אפים ישראליים מעדיפים לעבוד עם מועדונים במדינות אחרות.

האיום מהטכנולוגיה

אנשי הספורט נסמכים על האינטואיציות והחושים המחודדים שלהם. בעבר קראו לזה ''מאמני תחושה''. זהו מקור הכוח העיקרי שלהם שבנו בעמל רב ובזכות יכולת להרגיש את הדברים ולגבש תפיסות מקצועיות. הכניסה של הטכנולוגיה ושל ניתוח נתונים מערער על מקור כוח זה ומוביל להתנגדות צפויה. כאשר אנחנו מרגישים מאוימים, יש נטייה לחשוב ב"שחור לבן" ולקטלג דברים שהם בעדנו או נגדנו. לכן אנשי ספורט ותיקים ומנוסים יכולים לראות בטכנולוגיה דבר שמאיים על ההגמוניה שלהם, וחלק מהם נוטים לזלזל במתחרים חדשים שצצו על המשבצת שלהם ולא חיים את התחום כמוהם. זאת טעות כיוון שטכנולוגיה חדשנית וניתוח מושכל של נתונים יכולים לתמוך בקבלת החלטות ומהווים למעשה "הרמה להנחתה" עבור איש המקצוע, שבסיוע הנתונים החדשים יכול לחדד את התחושות שלו ואף לחזק את הערכים המוספים שמגיעים עם ניסיונו הרב. הפרדוקס הוא שכאשר אין פתיחות לטכנולוגיה, איש המקצוע עלול למצוא את עצמו לא רלבנטי ומחוץ לתחום, ולמעשה החשש שלו מהאיום אכן מתממש. במילים אחרות, הטכנולוגיה יכולה להיות מנוף שמעצים ניסיון, וברגע שלא נעזרים בה, עלולים להיות מחוץ למשחק גם כאשר מציגים ניסיון רב. אותו הדבר קורה גם במדיה, כאשר בעבר היינו נחשפים ל''פרשני תחושה'', שהיו מגבשים דעה על שחקן על פי נטיית לבם והשפעות חיצוניות ולא על ידי מידע מדויק. כיום עולם המדיה נסמך על נתונים. הצופה מקבל לעתים מידע רב יותר מהפרשן על ידי שימוש באפליקציות ותוכנות מעקב שלא משאירות מקום לחדשנות, אלא מחייבות את השדרים לעמוד בחזית הטכנולוגיה. המידע זמין לכולם והאוהדים היום רוצים שקיפות. הלכה למעשה רואים את התהליך עם ההטמעה של VAR.

הקצאת משאבים

רוב הספורט הישראלי עסוק בהישרדות, ואין פניות לדברים חדשים שלא מביאים תוצאות מיידיות. בנוסף לכך צריך להביא בחשבון שהצלחות תלויות בהרבה סיבות, ואין ערובה להצלחה כאשר נעזרים בטכנולוגיה חדישה, בטח לא כאשר מצפים להצלחות באופן מיידי. המעניין הוא שזאת בדיוק הסיבה לאמץ טכנולוגיות חדשות. בדו"ח דה־בושר מצוין שמחקר וחדשנות הם תחומים שצוברים עניין הולך וגובר, תרומתם להצלחה הספורטיבית עולה עם הזמן והם אפקטיביים ביותר ברמה ההישגית הגבוהה. אי לכך השקעה בתחום זה מהווה גורם חשוב בשיפור רמת התחרותיות של ישראל בזירה הבינלאומית.

לאורך זמן כשמודדים את ההשקעה הישראלית בחדשנות באופן כללי, רואים בבירור כי ההשקעה מחזירה את עצמה, ולא רק בזכות הכישרון הקיים יש הצלחה בישראל בתחום החדשנות. למועדוני ספורט בישראל יש הזדמנות שלא קיימת במקומות אחרים בעולם לנוכח מגוון הטכנולוגיות הישראליות הקיימות וזמינות לשימושם. ישנם חמישה תחומי ליבה שבהם יש פיתוחים שעומדים לרשות הקבוצות, ובישראל יש נציגות מרשימה לכל אחד מהם: פיתוח יכולות שחקנים, ניהול המשחק וביטחון האוהדים, מדיה ושידור בעולם החדש, חיבור אוהדים לקבוצות, ESport. המשאב המרכזי הנדרש מהם הוא משאב הזמן.

שימוש לא מושכל

בישראל כמו בישראל דברים מתבצעים בהקצנה ובחוסר סבלנות. משממה של אפס שימוש בטכנולוגיות אנחנו מתחילים להיחשף בשנים האחרונות בקצב מוגבר לנתונים חדשים, אבל השימוש נעשה בצורה לא סלקטיבית, אפילו בסוג של נובורישיות. דוגמה לכך היא השימוש הנפוץ מדי בטווח הריצה של שחקן כדורגל כאינדיקציה למידת השקעה ויכולת גופנית. כפי שאומר לוקאש בורטניק, הפיזיולוג לשעבר של הפועל באר שבע, "זה הפרמטר המדיד הכי פחות חשוב".

בפועל זה מידע שצריך להיות משולב באיכות המשחק, ואף להדאיג במידה שהשחקן רץ הרבה וללא תועלת. במצב כזה, במקום שיזכה לטפיחה על השכם על המאמץ שהציג, צריך לנתח את הבנת המשחק שלו ומדוע הוא מתקשה בוויסות מאמצים. שימוש לא מושכל בנתונים עלול לייצר הצפה ולפגוע בקבלת ההחלטות במקום לסייע. אלו מחלות ילדות טבעיות שהשוק העסקי חווה לפני זמן רב באימוץ טכנולוגיות חדשניות, ונותר לקוות שגם בספורט יידעו להתמודד עם זה ולא לייצר סקפטיות ואנטגוניזם. רק לשם השוואה, במונדיאל האחרון FIFA מדדה במשחק אחד שלושה סוגי טכנולוגיות מעקב שניטרו את מד הריצה הקבוצתי של שחקני נבחרת ברזיל, והתוצאות היו מדאיגות: 93 ק''מ קבוצתי, 97 ק''מ קבוצתי ו־103 ק''מ קבוצתי, פער של 10 ק''מ! כך שלא רק שיש עוד מקום לשיפור בתוצאות, צריך בעיקר לבחון מה עושים עם הנתונים ואיך בוחנים עם איזו טכנולוגיה לעבוד.

למה זה חשוב

אימוץ טכנולוגיות יכול לשפר ביצועים ספורטיביים, ויש להם ערך מוסף בכל הצדדים השיווקיים והעסקיים של המועדון. ערך מוסף זה קיים בכל העולם. אז מדוע הנושא מקבל משנה תוקף בישראל? כאשר מועדון ספורט ישראלי מתחייב לשמש כשדה ניסויים הוא, כאמור, מתחייב לעבוד בצורה שיטתית ומסודרת. וזאת בדיוק הנקודה – אימוץ מוצלח של טכנולוגיות ישפיע לא רק באופן ישיר, אלא גם יכתיב נורמות עבודה של סדר, עקביות והעמקה. אימוץ נכון יכול לשפר תהליכים ניהוליים בסיסיים שהספורט הישראלי משווע להם ותלוי בהם להצלחתו.

לכן אסור להסתנוור מחדשות על עוד מועדון שרכש טכנולוגיה, כיוון שזה יכול להיות סוג של נובורישיות שלא תעיד על כלום. המבחן הגדול הוא במידת ההטמעה ובהשפעה של זה על נורמות העבודה והניהול של המועדון. בנוסף לכך הכניסה של טכנולוגיות חדשות היא פתח לכניסה של אנשי מקצוע חדשים למועדונים שמגיעים מתרבויות, ארגוניות ורקעים שונים. זו ההזדמנות של מועדוני הספורט בארץ להיפתח למגוון של מומחים ותפיסות שונות ולייצר אקלים ארגוני של חדשנות ופתיחות לעולם. כאן מונחים ההזדמנות והאתגר הניהולי הגדול.

זאת גם הסיבה שאנחנו צריכים להשקיע בעיקר בשיפור ניהול הספורט ולהכשיר מנהלים שלא חייבים להיות אנשי טכנולוגיה, אלא כאלו שמכירים בחשיבותה של הטכנולוגיה ובעלי הכשרה ניהולית שתסייע להם להטמיע את הטכנולוגיה בהצלחה.

ניב נחליאלי הוא מוביל ההתמחות בניהול ספורט ב־MBA, הקריה האקדמית אונו; אורן סימיניאן הוא מייסד Colosseum Sport