מראה שבורה: הסדרה "הנערים" ב-HBO וקשת אינטרנשיונל
הסדרה מתבססת על אירועי 2014, שהחלו בחטיפת שלושת הנערים הישראלים ורציחתם. כוחה בהצגת המציאות הישראלית במערומיה. לכן היא קשה לצפייה
מוקדם מדי, קרוב מדי, כואב מדי, אלה כמה מהאמירות שהושמעו נגד "הנערים". הסדרה החדשה של HBO וקשת אינטרנשיונל משדרת בארץ ב- yes, HOT וסלקום. היא צולמה במלואה בישראל, היא דוברת עברית וערבית, ומתבססת על אירועי 2014, שהחלו בחטיפת שלושת הנערים הישראלים נפתלי פרנקל, גלעד שער ואייל יפרח ורציחתם. הם נמשכים עם מעשה הנקם שנעשה בנער הפלסטיני מוחמד אבו חדיר. הסיפור מסופר דרך דמותו של סימון, איש השב"כ מהחטיבה היהודית, החוקר את המקרה (שלומי אלקבץ בתפקיד משחק ראשון).
הסדרה, בת עשרת הפרקים, שיצרו וביימו חגי לוי, יוסף סידר ותאופיק אבו ואיל, תסריטאי "עטאש/ צימאון", עלתה בשני הפרקים הראשונים שלה בשבוע שעבר ומחר ישודר הפרק השלישי. היא מתחילה לאט, מזדחלת מתחת לעור, ומזכירה לצופים המקומיים את מה שהצליחו איכשהו להדחיק: התפילות לשלום הנערים, המחאות האלימות שפרצו עם היוודע דבר הירצחם, החטיפה והרצח של הנער מוחמד אבו חדיר והסיקור המניפולטיבי שלו בטלוויזיה הישראלית.
מתוך הסדרה "הנערים" צילום: HBO
הסדרה מתרכזת בעבודת השב"כ שפעלה לגלות מי אחראים למעשה הנקם וללכוד אותם, ועל הדרך לא רק מתארת את הסכסוך הישראלי־פלסטיני אלא גם חושפת את מפת השבטים הישראלית.
מה שנגלה משם הוא קשה, ואולי לכן מדחיקים, לכן טוענים שמוקדם מדי.הסדרה מציבה מראה מול החברה, חושפת את הדעות הקדומות ואת הפוליטיקה שמאחורי כל דבר. היא מרתקת בגלל עשייתה ומייאשת בגלל תוכנה. "הנערים" מבוימת היטב ומשוחקת מצוין (ג'וני ערביד, המגלם את אביו של מוחמד אבו חדיר, הוא עילוי; אלקבץ ואדם גבאי, בתפקיד אחד הקטינים שהיו מעורבים בפשע, הולכים ומתעצמים ככל שהסדרה מתקדמת).
מאחר ש"הנערים", באנגלית "הנערים שלנו" (Our Boys), נעשתה על ידי ערוץ אמריקאי, ולא סתם אלא הנחשב ביותר HBO, נשאלת השאלה איך קהל היעד שלה, שאינו ישראלי, מבין את המתרחש בה. זה לא קל. במיוחד מכיוון שהיא לא עושה הנחות ודורשת מהקהל להבין לבד. מי שאינם דוברי עברית או ערבית יתקשו להבין את ההבדל בין שתי השפות, וכך גם עם הניואנסים בין השבטים הישראליים השונים: אם הגיבור הוא חילוני, איך זה שאחיו הוא חרדי, והבוס שלו חובש כיפה, ולפעמים הוא עצמו חובש כיפה כדי לדובב חשודים דתיים, אבל לפעמים גם סתם כי הוא הולך לברית של המשפחה.
בנוסף לכך ישנם ענייני כוחות הביטחון: אם הם בשב"כ, למה הם לפעמים לובשים מדים, ולמה כאלה מרושלים? קהל ישראלי מבין את כל זה באינסטינקט, קהל אחר אולי יבין מתוך ההקשר, כפי שעשו בוודאי כשצפו ב"פאודה".
רוב הביקורות על הסדרה הן טובות. "הוול סטריט ג'ורנל" יצא מגדרו בכותבו שזאת "יצירה של כתיבה רבת־כבוד, שלא חוששת מהתחכום שלה, ונאמנה לעוצמתה". אבל היו מי שנדרשו לקשיים שהיא מעוררת. ב"טיים" כותבת המבקרת כי המתואר בסדרה "עלול לבלבל את הצופים שאינם מכירים את השכונות הירושלמיות, את מערכת המשפט הישראלית, או את ההבדל בין יהודים אשכנזים וספרדים".
ב"הוליווד ריפורטר" נכתב ש"אם לצופים אין הידע הבסיסי על הקונפליקטים הרבים מספור בין ישראלים חילוניים ויהודים חרדים, על הפערים החברתיים בין יהודים אשכנזים, ספרדים ומזרחים, או על המאבקים הפנימיים בין הפלגים הקיצוניים השונים של החרדים, הם עלולים להיות קצת אבודים כשהם צופים בסדרה".
תחושת האובדן מלווה אפילו את מי שחיים את הקונפליקטים ומכירים את כולם על בוריים - ולא בגלל אי־ההבנה בפרטים, אלא בגלל חוסר התוחלת שבמצב. מה יהיה הסוף? אני ראיתי רק שמונה מתוך עשרת פרקי הסדרה, אבל יש לי תחושה שאין מקום לאופטימיות. גם אם העלילה המשטרתית, המנוע של "הנערים", תבוא אל סיומה, והרעים ייתפסו וישלמו מחיר על מעשיהם - זהירות ספוילר - הפי אנד לא יהיה כאן.
