“היו זמנים בהוליווד": הקוד הסמוי מהעין שמפעיל את טרנטינו
סרטו החדש של קוונטין טרנטינו, “היו זמנים בהוליווד", מאפשר הצצה לקוד הסמוי שמפעיל אותו. זה מבוסס על סרטי ספגטי, אלימות קיצונית וניסיון תמידי לברוא היסטוריה חלופית
את המוטיבים החוזרים בסרטיו של קוונטין טרנטינו אנחנו מכירים היטב: דיאלוגים מרובים ואלימות קיצונית, ציטוטים וניים־דרופינג. אבל “היו זמנים בהוליווד”, סרטו החדש, שמסתמן כאחד מלהיטיו הגדולים ביותר, חושף את מערכת ההפעלה שעליה בונה טרנטינו את היצירות שלו, את הקוד הסמוי מהעין שמפעיל אותו.
זה מתחיל בעובדה ש”היו זמנים בהוליווד” מתרחש בהוליווד של 1969. וכך הוא חושף בפנינו שבעצם רוב סרטיו מקורם בקולנוע של 1969. הוא אמנם עשה סרט על מלחמת העולם השנייה בשנות הארבעים (“ממזרים חסרי כבוד”), ושני מערבונים המתרחשים במחצייה השנייה של המאה ה־19 (“ג’נגו חסר מעצורים” ו”שמונת השנואים”), אבל נקודת הייחוס של שלושת הסרטים האלה אינה סרטי המלחמה או המערבונים הקלאסיים אלא הקולנוע הלא־קאנוני, שנוצר בפאתי הוליווד ובאיטליה בסוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים. טרנטינו מעבד את הז’אנרים הקולנועיים שלו מבעד לעיניים של מערבוני הספגטי וסרטי האקספלויטיישן, שהאלימות הקיצונית היתה המרכיב העיקרי בהם.
מימין: אל פצ'ינו לאונרדו דיקפריו ובראד פיט מתוך הסרט "היו זמנים בהוליווד" צילום: Sony Pictures Releasing Switzerland GmbH ב־1969 טרנטינו היה בן 6. מהתבוננות בסרטיו נדמה שמה שהשפיע עליו לא היו הנחיתה על הירח או פסטיבל וודסטוק שאירעו אז, אלא סרטי האקשן שניצלו אירועים כדי להתמקד באלימות שבהם ולא בהיסטוריה שלהם.
משמאל קוונטין טרנטינו מביים את בראד פיט ומרגו רובי צילום: Sony Pictures Releasing Switzerland GmbH הסיפור היחיד שכנראה הצליח לפרוץ פנימה היה סיפור הרצח של שרון טייט וחבריה על ידי חברי הכת של צ’רלס מנסון, כנראה בגלל שזה בעצמו נראה כמו תקציר לסרט אימה — זה השלד העלילתי לסרטו החדש: על שחקנית הוליוודית בתחילת פרסומה שנרצחת בהוראתו של פסיכופת שנתפס שבועות אחר כך כשהוא חלק מכנופיית אופנוענים במנוסה.
יש משהו אליפטי ולא ממוקד ב”היו זמנים בהוליווד”, סרט עם סצנות ארוכות שלא תמיד ברור לאן הן מובילות. סרט שלרגעים נראה כמו אינדקס של תקופה יותר מאשר עלילה רצופה. בעצם הרהור של היוצר על הנושא והתקופה שבהם הוא עוסק. לעתים קרובות מדי יש בסרטיו של טרנטינו אלמנטים ילדותיים: ניסיון לבדוק את הגבולות של הבוסים שלו ושל הקהל שלו, עד כמה רחוק ייתנו לו ללכת עם אלימות וניבולי פה. אבל דווקא בסרט הזה טרנטינו לראשונה מפגין בגרות ורצון אמיתי לחקור את דמויותיו ואת התקופה שבה חיו.
“היו זמנים בהוליווד”, המספר על שחקן טלוויזיה (לאונרדו דיקפריו), הרבה אחרי שיאו ופרסומו, מאפשר לטרנטינו לעסוק בקולנוע של 1969 באופן כמעט כפייתי.
אם ב”ג’נגו חסר מעצורים” הוא עשה מחווה אירונית למערבוני הספגטי של סרג’יו קורבוצ’י, הרי שבסרט הנוכחי הוא יכול להיטמע לחלוטין בתוך החלום של להיות “במאי מערבוני הספגטי השני הכי טוב בעולם” (הראשון הוא כמובן סרג’יו ליאונה, במאי “היו זמנים במערב” ו”היו זמנים באמריקה”).
במידה רבה ריק דולטון יכול להיות מעין בן דמות של קלינט איסטווד, שסיפור הקריירה שלו דומה למדי: המעבר מתפקיד מצליח בסדרת מערבונים בטלוויזיה, חוסר היכולת שלו להשיג תפקידים בקולנוע ההוליוודי ואז הצלחה בזכות הקולנוע האיטלקי.
"היו זמנים בהוליווד" מתמקד ביומיים בחייהם של שני אנשים: ריק דולטון, כוכב בדעיכה, והפעלולן שלו, קליף בות (בראד פיט). הסרט ממחיש לא רק את הכימיה המצוינת בין דיקפריו לפיט, אלא גם את הדמיון הפיזי בין השניים, בסרט שמציג שני אנשים כוואריאציות למה שכל אחד מהם היה יכול להיות.
שתי הדמויות האלה, האחד כפיל של השני, חושפות את הפרט השני במערכת ההפעלה של טרנטינו: ההיקסמות מבריאתה של היסטוריה חלופית. טרנטינו מספר על דמויות בדיוניות שמסתובבות ליד דמויות אמיתיות, בתוך אירועים שאולי קרו ואולי לא.
אם סרג’יו ליאונה רצה לספר סיפורים מההיסטוריה האמריקאית כשקרא לסרטיו “היו זמנים”, הרי שטרנטינו משתמש באותו שם על משקל “היה היה”: זו לא ההיסטוריה, ואף לא המיתוס, זו האגדה. אנשיו של מנסון יצאו לרצוח כוכבי קולנוע כדי להמחיש שהטלוויזיה והקולנוע הם אלה שמלמדים את האומה איך להיות אלימים, הם ראו בקולנוע סם מוות. טרנטינו, משתמש בקולנוע כדי להקים את גיבוריו לתחייה, ולתת להם אפשרות לגאולה שהמציאות הטראגית לא נתנה להם.
