מינהל התכנון ורמ"י אחראים לעיכוב מיזמי אנרגיה מתחדשת

לכישלונותיה המתמשכים של ישראל לעמוד ביעדים להפקת אנרגיה מתחדשת שהיא מציבה לעצמה ניתנו עד היום שלל הסברים, מרגולציה לא תומכת, דרך בעיות תשתית והולכה, ועד חוסר יכולת לתת גיבוי בשעות הלילה בחלק ממתקני החשמל שמבוססים על אנרגיה כזאת.

העובדות הן שב־2009 הציבה הממשלה יעד שלפיו עד 2014, לפחות 5% מייצור החשמל יהיו ממקור ירוק ועד 2020 נגיע ל־10%. אלא שהיא החמיצה משמעותית את היעד הראשון וספק אם תעמוד ביעד השני — לפי רשות החשמל, ההיקף הממוצע של ייצור החשמל הירוק כיום הוא כ־7%. היעד החדש של 17% ייצור חשמל ירוק עד 2030 נראה קשה מאוד להשגה.

טורבינות רוח ברמת הגולן

מחקר חדש שנערך לאחרונה, ונחשף כעת לראשונה ב"כלכליסט", מצביע על שני חסמים משמעותיים נוספים המקשים על המדינה לעמוד ביעדיה בתחום: רשות מקרקעי ישראל (רמ"י) ומערכת התכנון. מסקנה נוספת של המחקר היא שאין הצדקה להמשך הקמתן של טורבינות רוח.

מנכ"ל רמ"י עדיאל שמרון ומנהלת מינהל התכנון דלית זילבר צילומים: עמית שעל, עמית שאבי

מדובר במחקר השוואתי לגבי אופני התכנון והקצאת הקרקע למיזמי אנרגיה מתחדשת - שדות קולטנים פוטו־וולטאיים וטורבינות רוח - בין שבע ממדינות ה־OECD לבין ישראל. את המחקר הזמין אגף המחקר והפיתוח במשרד התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים, במטרה לזהות נקודות חיכוך וקונפליקטים סביב מיקומם הפיזי של מתקני אנרגיה מתחדשת בישראל ולהצביע על דרכים לשפר את ההסדרים הקיימים.

מממצאי המחקר, אותו ערכו פרופ' רחל אלתרמן, חוקרת בכירה במוסד שמואל נאמן בטכניון, וד"ר נעמה טשנר מהמרכז לחקר העיר והאזור בטכניון, עולה כי ישראל מתאפיינת בעודף רגולציה הנובעת מריבוי גופים שלהם סמכות להגביל, להתנות ואף לאסור הקמת מיזמים כאלה. שני הגופים המרכזיים שפועלים בנושא בישראל, שאין להם מקבילה ב־OECD, הם רשות מקרקעי ישראל והוועדה הארצית לשמירה על קרקע חקלאית והשטחים הפתוחים הפועלת כחלק ממערכת התכנון.

את עיקר החיצים מפנה המחקר למדיניות רמ"י שמתבטאת בשורה של החלטות שקיבלה לאורך השנים מועצת מקרקעי ישראל (ממ"י) - הקובעת את מדיניות הקצאת הקרקעות וממונה גם על פעילות רמ"י - שקובעות תנאים והגבלות שונות על הקצאת קרקעות חקלאיות לצורך פעילות אנרגיה מתחדשת.

פרופ' רחל אלתרמן צילום: עמית שעל

בשיחה עם "כלכליסט" טוענת פרופ' אלתרמן כי במהלך המחקר לא נמצאה כל עדות לדיונים שהתקיימו במועצת מקרקעי ישראל על ההשלכות של החלטותיה על יכולתו של משק החשמל להפיק את כמות האנרגיה המתחדשת הדרושה לו. "לא מצאנו שמי ממשרדי הממשלה, כולל משרד האנרגיה, מסר לממ"י ניירות הערכה אודות ההשלכות של כל מרכיב וכל תנאי במדיניותה".

דוגמה לכך המובאת במחקר היא המגבלה של 250 דונם לכל היותר שרשאי כל יישוב חקלאי להקצות לטובת פרויקט אנרגיה מתחדשת. מכסה זו נקבעה מתוך שני שיקולים: שמירה על קרקע חקלאית, וצדק חלוקתי. ואולם לטענת המחקר, "נראה שמכסה זו אינה המדיניות המיטבית לשמירה על קרקע חקלאית תוך איזון עם יעדי האנרגיה המתחדשת. אין הבחנה בין אזורים אקלימיים או אזורי איכות קרקע וסוגי גידולים". לגבי נימוק הצדק החלוקתי נטען כי מדובר בערך שיש לשקול אל מול זכותם של האזרחים לאנרגיה נקייה ומול התחייבויותיה הבינלאומיות של ישראל בנושא.

עוד טוענות החוקרות כי לא מצאו ניתוח של ההגבלות שמטילה רמ"י על הקצאת קרקע לפרויקט אנרגיה מתחדשת ביישוב מסוים — הנובעות ממכסת השטח שצריך להיות מוקצה לתעסוקה באותו יישוב — על בנק האתרים הזמינים, או ניתוח של משמעות ההגבלות למשק האנרגיה בישראל.

ולבסוף, מצא המחקר כי כל יישוב המעוניין בקידום פרויקט אנרגיה מתחדשת חייב להסדיר קודם לכן את כלל הבנייה שנעשתה בתחומו ללא היתר. לטענת החוקרות, גם אם ההסדרה היא מטרה חיובית, מההתנהלות הזאת משק החשמל ניזוק. בשורה התחתונה בסעיף זה ממליצות החוקרות "לבחון באופן יסודי את מדיניות רמ"י ואת השלכותיה על קידום אנרגיה מתחדשת".

תחום נוסף שבו מצאו החוקרות שורה של חסמים לפיתוח תחום האנרגיה המתחדשת, הוא התכנון. בדיקה של משך זמן התכנון הנדרש במדינות ה־OECD לפרויקטי אנרגיה מתחדשת העלתה כי "הזמן הפורמלי של הליכי האישור במוסדות התכנון הוא כשנה, גם של פרויקטים גדולים". בישראל לעומת זאת משכי הזמן ארוכים משמעותית. לכך יש כמה סיבות: "תהליכי האישור בישראל הם הכי מורכבים, ובהכרח הכי ארוכים, מבין המדינות שחקרנו", סיכמו החוקרות, והמליצו על "בדיקה יסודית שתלווה בסימולציה של קבלת החלטות על פי תסריטים שונים של שינוי בהליכים".

אשר לפעולתה של הוועדה הארצית לשמירה על קרקע חקלאית ולהשפעתה על השגת יעדי האנרגיה, קובעות החוקרות כי "לא נערכה בדיקה אמפירית של ההשפעה של פעולות הוועדה על השמירה על קרקע חקלאית, לא כל שכן הערכת עלות תועלת מול יעדי האנרגיה המתחדשת". לאור זאת ממליצות החוקרות "לגבש מדיניות סדורה של שמירת קרקע חקלאית אל מול יעדי האנרגיה".

המלצה דרמטית אחרת של המחקר היא שלא להמשיך לפתח מיזמים המבוססים על אנרגיית רוח, וכן "לבחון מחדש את כלל מדיניות אנרגיית הרוח לאור השיעור הנמוך ממילא של אנרגיה זו האפשרי בישראל".

ממשרד האנרגיה נמסר בתגובה: "המדען הראשי במשרד מממן מחקרים אקדמאיים, אך לא מתערב בהם. המסקנה המוצגת בדו"ח לגבי אנרגיית הרוח היא על דעת החוקרות בלבד ואינה עולה בקנה אחד עם מדיניות המשרד".

ממינהל התכנון נמסר בתגובה: "המחקר מציג טענות חסרות בסיס. מערכת התכנון עומדת ביעד שקבעה הממשלה לפיו 17% מייצור החשמל בישראל יהיה באמצעות אנרגיות מתחדשות עד ל־2030. בניגוד למחקר, תוכניות המתאר העוסקות באנרגיה מתחדשת מאפשרות הוצאת היתרים במסלול מהיר. המועצה הארצית לתכנון ובנייה תדון בקרוב בתוכנית המתאר הארצית לתשתיות משק האנרגיה הכוללת הוראות לקידום אתרי אנרגיה מתחדשת".

מרשות מקרקעי ישראל לא התקבלה תגובה.