הסרט "פרזיטים": הברקה קולנועית

כמעט 20 שנה שהבמאי הקוריאני בונג ג’ון־הו, שבחודש הבא יהיה בן 50, היה סוד שמור של סינפילים. ובכן, זה עומד להשתנות השבוע. “פרזיטים”, סרטו החדש והשביעי במספר, זכה בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן האחרון, והפך לסנסציה. בישראל הוא כבר פתח את פסטיבל ירושלים בהקרנה מול אלפים, ובשבוע האחרון הוא הוקרן מול אולמות מלאים, ללא פרסום, בהקרנות טרום בכורה בסינמטקים. מיום חמישי הוא יופץ מסחרית בבתי הקולנוע בארץ והרשו לנו להמר שהוא יהפוך לשיחת היום.

כל תקציר עלילה שתקראו על “פרזיטים” (או “טפילים”) יהיה שקר, כי הסרט מכיל כל כך הרבה התרחשויות, שמתישהו צריך לעצור את הפירוט. מדובר באחד מאותם סרטי פרא שבלתי אפשרי אפילו להגיד מה הז’אנר שלהם.

זה מתחיל כמו דרמה משפחתית; ואז הופך לסאטירה; ואז לדרמת פשע; ואז לקומדיה שחורה, ואז לסרט אימה, ואז הצפייה בסרט הזה שקולה לנהיגה בערפל בכביש הררי מפותל, אין לכם מושג מה אתם הולכים לגלות אחרי הסיבוב החד הבא, עד שלא תשימו לב ותעופו מצלע ההר אל התהום.

"פרזיטים". השאלה הבלתי נמנעת היא: בעצם, מי כאן הטפילים? צילום: באדיבות פסטיבל ירושלים

המשפחה הטפילית בפעולה

הסרט מתחיל באופן מתון. סיפורה של משפחה קוריאנית בת ארבע נפשות - אבא, אמא, ושני ילדים בגיל האוניברסיטה, בן ובת. כולם גרים בדירה קטנטנה בקומת מרתף, בצד המוזנח של העיר, כולם מובטלים וסובלים ממצוקה כלכלית חמורה. כשחבר עשיר של הבן מציע לו להחליף אותו בתור המורה הפרטי של נערה מבית עשיר, הבן מצליח לשכנע את מעסיקיו החדשים להביא אליהם - בדרכי רמאות ערמומיים - את שאר בני המשפחה שלו לתפקידים במשק הבית, מבלי שהם יידעו שהם בני משפחה אחת. עד מהרה המשפחת הטפילית חיה באופן נוח מאוד על חשבונה של המשפחה העשירה והמארחת.

בהתאמה, גם הבימוי יתחיל להיות ניזון מהחיות והאנרגיה של הסימביוזה הזאת, ומה שהתחיל כדרמה משפחתית שגרתית, מעלה הילוכים, ופתאום הצילום מתחיל להיות מפותל, לולייני, מסחרר, והעלילה הולכת ונכרכת סביבנו כמו חבל תלייה.

קתרזיס בלתי נשכח

בונג הופך את סרטו למשל חברתי שמציג את ההיררכיות המעמדיות של קוריאה באופן טופוגרפי. העשירים חיים למעלה, העניים חיים למטה. באחת הסצנות הגאוניות בסרט אנחנו מתוודעים לדרך שעושים ארבעת בני המשפחה הענייה בדרכם הביתה, דרך שכולה ירידות, עוד ועוד גרמי מדרגות, עוד גבעות להחליק במורדן, כמו חיות שחוזרות למחילה שלהן.

“מה התוכנית שלך, אבא?”, שואל הבן את אביו, ברגע מתוח של טירוף מערכות מוחלט. “התוכנית שלי היא שלא תהיה לי תוכנית”, עונה האב, במשפט שקצת מהדהד את “אין תוכנית, חיים. נקודה” של אסי דיין מ”שמיכה חשמלית ושמה משה”.

החלק המבריק באמת בסרטו של בונג הוא שהוא בעצם לא מדבר על שני מעמדות, אלא על שלושה. כי גם העניים יגלו מתישהו שיש אנשים אפילו יותר עניים ומסכנים מהם. ולכן, באמצע הסרט, ברגעיו המבריקים ומפתיעים, השאלה הבלתי נמנעת עולה בבת אחת בראש הצופים: בעצם, מי כאן הטפילים?

הדרך היחידה להתמודד עם כל מה שקורה בבית הוא להכריז על מלחמת מעמדות, לדרוש את חורבן הבית. הבית שמעוצב כמו סט קולנוע או במת תיאטרון והוא הזירה שנבנתה ותוכננה מראש להתרחשות הזאת - ולתוכו מתנקז המיקרוקוסמוס של החברה הקוריאנית המעמדית, לקתרזיס בלתי נשכח. כזה שהיה גורם ללואיס בונואל להוריד את הכובע בפני בונג ג’ון־הו ולומר בחיוך: “ניצחוני בני, ניצחוני”.