המפץ הקטן: גיימינג כמפעל חיים

הדבר החשוב ביותר שצריך לדעת על Streets of Rogue הוא שזה משחק שפותח כולו על ידי אדם אחד. בשנים האחרונות, עם השתכללות הכלים העומדים לרשות מפתחים, התופעה של משחקים שנעשים מתחילתם ועד סופם בידי איש אחד בלבד (בהם משחקי קאלט מהשנים האחרונות כמו Thomas Was Alone ו־Braid) הפכה להיות מעט יותר נפוצה.

לרוב אלה משחקים בעלי יכולות טכניות צנועות (גם אם המפתח היחיד מסוגל לייצר גרפיקה ברמה מודרנית, בנייה של עולם גרפי עדכני שלם מצריכה צוות גדול), שהעיקר בהם הוא קונספט, רעיון, תוכן ומשחק. לכל גיימר מבוגר יש זיכרונות מהימים שבהם נחשף לעולם המשחקים לראשונה ודמיין את המשחק האידיאלי שלו. רובנו המשכנו לחלום או למדנו להסתפק בעבודה של אחרים. אנשים כמו מאט דראבוסקי, המפתח של Streets of Rogue, הקדישו לזה יותר משלוש שנים מהחיים - והגשימו חלום.

משחק מחשב Streets of Rogue

הרעיון המרכזי שעומד בלבו של המשחק הזה הוא כאוס. הוא מושתת על כאוס ברמה העלילתית - עיר דיסטופית ששולט בה ראש עיר רודני ומרושע שצריך להיפטר ממנו באחת מכמה דרכים, אלימות יותר ופחות, אבל הכל מוגש בהומור סלפסטיק מהיר ומורבידי - אבל גם ברמת המשחקיות שלו. הוא לא קל ולא נגיש. הוא משחק שאין בהכרח צורך לסיים, אבל כן כדאי לחוות, כנסיעה מהירה ומצחיקה במוח של איש אחד מוכשר וטוטאלי מאוד.

Streets of Rogue הוא משחק מז'אנר ה־Roguelike (נקרא כך על שם המשחק המכונן בז'אנר Rogue מ־1980), שהוא למעשה משחק אקראי לחלוטין: המפות שלו והמשימות שלו נבנות מחדש עבור השחקן בכל פעם שהוא נפסל (ונפסלים הרבה). במשמעות העמוקה זה אומר שאין דבר במשחק הזה שהוא קבוע בוודאות. אבל בעוד משחקים מהז'אנר הזה לרוב מסתמכים על מסיביות - מפות ענקיות אבל לא מושקעות מאוד - בתקווה שלא תשימו לב שהאלמנטים שלהן חוזרים על עצמם, ב־Streets of Rogue כל פרט אקראי וקטן פותח בהמון תשומת לב וסטייל. זה בולט, למשל, בסוגי הדמויות הרבים שאפשר לגלם (24, שש מתוכן זמינות מההתחלה ואת השאר צריך לפתוח): מתחילים במקצועות קלאסיים כמו חייל וגנב, אבל בהמשך יש גם גורילה, בנקאי (מכור לקוקאין) וקומיקאי (שמספר לאויבים שלו בדיחות עד שהם מוצאים את עצמם על הרצפה). לכל אחד סגנון משחק ייחודי משל עצמו, יכולות ומטרות אחרות לגמרי.

יש כאלה שאולי לא יתחברו לעובדה שיש בו כמה אלמנטים קשוחים של משחקי תפקידים מהסוג הישן, אחרים יתקשו דווקא עם מנגנון הקרבות המסורבל שלו. אבל זה בסדר. Streets of Rogue הוא לא משחק בשבילכם או בשבילי. הוא מלאכת מחשבת של אהבה למשחקים ישנים, טמטום מודע לעצמו, תשומת לב מטורפת לפרטים והומור סאדיסטי. וזה התאפשר כי דראבוסקי בחר לו מראה וסגנון מיושנים לחלוטין וכך יכול היה לשים את המשקל על יתר הרכיבים שלו. אף שזה לא משחק שחובה לסיים (אם כי לחלוטין אפשר להתמכר אליו), זהו כן משחק שכדאי לתת לו סיבוב רק בשביל לראות מה איש אחד עם הרבה זמן פנוי מצליח לעשות.