על היחסים שבין אדם למצלמה

מוגש מטעם DUN'S 100

חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 (להלן: "חוק הגנת הפרטיות" או "החוק"), נועד לשמור על ענייניו המוצנעים והפרטיים של האדם, ולהותיר לכל איש ואישה את חופש לבחור איזה חלק מחייהם יהיה חשוף, ואיזה לא. למעשה, החוק מספק הגנה (פרטית) על הזכות החוקתית לפרטיות; זכות הנתונה לכל אדם באשר הוא אדם.

בסעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות קבועה רשימה ארוכה של סיטואציות שנחשבות לפגיעה בפרטיות. אך הפלא ופלא, צילום אדם ללא ידיעתו או הסכמתו, לא נמצא ברשימה. ולמרות שזו הסיטואציה, חשוב להבהיר: ישנם מקרים בהם צילום אדם ללא הסכמתו יהווה פגיעה חמורה בפרטיות.

מתי צילום אדם ללא ידיעתו או הסכמתו יהווה פגיעה בפרטיות?

מדובר בהיגיון פשוט: לא כל צילום אדם ללא ידיעתו מהווה פגיעה בפרטיות; אך בפירוש ישנם מקרים בהם צילום אדם ללא ידיעתו הוא פגיעה חמורה בפרטיות. יוסבר:

סעיף 2(3) לחוק, קובע כי צילום אדם ללא הסכמתו כשהוא נמצא "ברשות היחיד" מהווה פגיעה בפרטיות. מה היא רשות היחיד? במרבית המקרים מדובר בבית המגורים או במקום אחר שבו זכותך לקבוע מי יכנס אל המקום ומי לא.

ומדוע? ישנה הנחה הגיונית לפיה במרחב הציבורי – למשל באצטדיון כדורגל - אדם לא מצפה לפרטיות. אך מנגד, במרחב הפרטי אדם מצפה – ובצדק - לפרטיות כמעט מוחלטת. לכן, כנקודת מוצא לעניין צילום אדם ללא הסכמתו, ניתן לנסח כלל ראשון פשוט: צילום אדם ברשות היחיד הוא מעשה פגיעה בפרטיות, אלא אם המצולם מסכים לצילום.

עו"ד בן קרפל צילום: אלעד גרשגורן

נקודות נוספות על היחסים שבין אדם למצלמה:

עידן הטלפונים הסלולאריים, האינטרנט והרשתות החברתיות, קבע "סטאטוס קוו" חדש ביחסים שבין אדם למצלמה. כיום, סביר להניח כי כל אדם חמוש במצלמה; תמיד. מן הטעם הזה, בין היתר, חוק הגנת הפרטיות הפך בעת האחרונה לחוק קריטי במרחב המשפטי המודרני (החל בהיבט הנזיקי וכל בהיבטים ראייתיים). ציבור גדול של בני-אדם חשוף בכל עת לפגיעה בפרטיות באמצעות הקשורה ב"נשק" מסוג מצלמה ופלטפורמת פרסום. אגע בכמה סיטואציות נוספות ובולטות.

סעיף 2(4) לחוק, קובע כי פרסום תצלום של אדם, בנסיבות בהן הפרסום עלול לבזות או להשפיל, גם כן יהווה פגיעה בפרטיות. חשוב לשים לב להבחנה דקה אך משמעותית, בין צילום לבין פרסום.

כפי שניתן לראות סעיף 2(4) לא מתייחס לעצם הצילום, אלא לפרסום התצלום. לכן, ניתן להבין כי צילום אדם שאינו נמצא ברשות היחיד, הוא מעשה מותר שאינו עולה כדי פגיעה בפרטיות. אך לא זו בלבד, ניתן גם להבין מהסעיף שפרסום תצלומו של אדם שלא בנסיבות שעלולות להשפיל אותו, גם הוא מעשה מותר (אך כפי שיוסבר מיד, מדובר במעשה מותר לכאורה בלבד).

למען האמת, סעיפים 2(3) ו-2(4) לחוק פותרים את רוב הסיטואציות בהן אדם מצלם את חברו מבלי ידיעתו. אך לא בכך מתמצה הדיון, ונותרו לפחות עוד שתי סיטואציות שחובה להסביר.

האחת, סיטואציה בה אדם מצלם אדם אחר במרחב הציבורי, אך לא מפרסם את התצלום. דמיינו לעצמכם מצב בו (בדומה לצלם פפראצי), הולך אחריכם ברחוב אדם חמוש במצלמה ועוקב אחריכם מבלי להפסיק; טבעי שתחושו כי פרטיותכם נפגעה. סיטואציה שניה, היא סיטואציה בה תמונתכם צולמה וגם פורסמה ללא ידיעתכם; גם במצב כזה, סביר שתחושו נפגעים.

לשתי הסיטואציות הללו, קיים פתרון בסעיפים 2(1) ו-2(6) לחוק. סעיף 2(1) לחוק, קובע כי בילוש או התחקות (או הטרדה אחרת) שעלולים להטריד, עשויים לעלות כדי פגיעה בפרטיות. כך, אם עצם הצילום במרחב הציבורי מטריד ומפריע לך לנהל את שגרת חייך, ייתכן שמדובר בפגיעה בפרטיות.

סעיף 2(6) קובע כי השימוש בתמונתו של אדם (כמו גם בשמו, בכינויו או בקולו) למטרת רווח, מהווה פגיעה בפרטיות. אפוא במידה שנעשה שימוש מסחרי בתמונתך ללא הסכמתך, סביר להניח כי מדובר בשימוש למטרות רווח, וסביר מאוד להניח כי מדובר בפגיעה בפרטיות.

לסיכום: חוק הגנת הפרטיות הוא חוק מיוחד במינו, יש המכנים אותו "בן-הדוד" של חוק איסור לשון הרע. הוראות החוק עמומות ברובן ובהחלט לא חד משמעיות. בזיקה לעידן המודרני ששינה את מציאות היחסים בין אדם לחברו ובינם לבין המצלמה, דומה כי כל פרשה בה מסתמנת פגיעה בפרטיות, היא עולם שלם שטעון פרשנות יצירתית וחשיבה ביקורתית מחוץ לקופסא.

לכן, כל שנאמר במאמר זה, הוא לא יותר מהקדמת ההקדמות; קצה הקרחון ביחס למתרחש במציאות בבתי-המשפט. חשוב להבין: סכסוך אזרחי בגין פגיעה בפרטיות, הוא סכסוך מורכב ביותר; עשוי להישמע פשוט, אך בפועל מורכב בין מורכבים. בחלק בלתי-מבוטל מן המקרים, ההכרה הראשונית כי נקרה בדרך מקרה מורכב ביותר, היא שתעשה את ההבדל בין ניצחון מוחץ לבין הפסד צורם ומהדהד.

עו"ד בן קרפל, בן קרפל, משרד עורכי דין