תרבות של מועדון חשובה יותר מכישרון
לפעמים צריך להיכשל עם קבוצה של כוכבים כדי להבין ששום דבר לא חשוב ומוצלח יותר מתרבות של המועדון. זה משהו שאפשר להרגיש
ביל ראסל היה כדורסלן מוגבל שקיבל רק הצעת מלגת כדורסל אחת כשסיים את התיכון. למרות זאת וכנגד גזענות מוסדית בוטה, קבוצתו בקולג'ים רשמה 55 ניצחונות רצופים בקולג'ים והוביל את אוניברסיטת סן פרנסיסקו לשני תארי אליפות רצופים (1955 ו-1956). הוא גם זכה במדלית הזהב באולימפיאדת מלבורן 1956 ואחרי שסיים את קריירת הקולג'ים קיבל הצעה מקבוצת הראווה הארלם גלובטרוטרס, שהיתה אופציה כלכלית מצוינת עבור שחקנים שחורים רבים.
קראו עוד בכלכליסט:
- מדעני ספורט: צריך לקצר את עונות הכדורסל והכדורגל
- הגמר של קוואי לקראת הקיץ של קוואי
- המאמן מהחצר האחורית של הכדורסל
בזמנו, קבוצות NBA לא החתימו יותר משני שחקנים שחומי עור בגלל מדיניות גזענית לא רשמית ולכן שחקנים רבים בחרו לחתום בהארלם, מאחר שהיתה קבוצה ששילמה כסף טוב מאוד ביחס ל-NBA.
ראסל, כאמור, קיבל את ההצעה מאייב סאפרשטיין, המנהל המיתולוגי של הקבוצה. במשך שנים היה ידוע שראסל דחה את ההצעה מאחר שלא היה מרוצה מהכסף וכאיש תחרותי באופן יוצא דופן, לא היה יכול לראות את עצמו משחק משחקי ראווה במשך שנה.
ואולם, לאחרונה - דן קלורס, במאי סדרת התעודה, Basketball: Love Story, סיפר בפודקאסט של אדריאן ווז'נרובסקי, כי היה זה משהו אחר לחלוטין שמנע מראסל לחתום בקבוצה. לפי קלורס, סאפרשטיין הבטיח לראסל שאם הוא יצטרף לגלובטרוטרס, בכל עיר שהקבוצה תגיע אליה תחכה לו בחדר המלון שחקנית שחומת עור מפורסמת. סאפרשטיין תיאר זאת כסוג של "מענק חתימה". ברגע שההצעה הזו עלתה ראסל, שהתייתם מאימו בגיל 12, החליט לוותר על ההצעה מהארלם. "אני לא רוצה שום קשר עם מישהי שאתם יכולים לסדר לי" אמר וחתם בבוסטון סלטיקס.
ביל ראסל לוחץ יד ל קובי בראיינט צילום: איי אף פי
ראסל בילה כל הקריירה בבוסטון. הוא סיים את הקריירה עם ממוצע נשל פחות מ-16 נקודות למשחק אבל הוא הצטיין בריבאונדים, בהגנה, בחסימות לחבריו בהתקפה ובמסירות ארוכות שהפכו את בוסטון סלטיקס למכונת התקפה קטלנית שזכתה ב-11 תארי אליפות ב-13 שנות קריירת המשחק של ראסל. ראסל אף פעם לא היה חברותי עם התקשורת וגם אף פעם לא רדף אחרי תהילה אישית. ההפך, הוא סירב לקבל תארים אישיים.
האישיות שלו עיצבה את המורשת של קבוצת הכדורסל המפוארת בכל הזמנים: בוסטון סלטיקס. ומאז, בוסטון סלטיקס תמיד היתה קבוצת כדורסל מצוינת כאשר שחקניה פעלו וחיה לפי הערכים של ראסל ובוסטון הגדולה הזו של שנות החמישים והשישים. אם זה עם דייב קאונס, בשנות השבעים, לארי בירד בשנות השמונים או קווין גארנט בשנות ה-2000, כשבוסטון זכתה באליפות הכוכב הגדול שלה תמיד היה זה שמקריב הכי הרבה מעצמו למען הצלחת הקבוצה.
כוכב אחר מעולם שטוח
שנתיים אחרי ההצעה של הארלם לביל ראסל, ווילט צ'מברליין - כוכב קולג'ים שקיבל הצעות ממאות אוניברסיאות - הצטרף לקבוצה. צ'מברליין, שעדיין מחזיק ביותר מ-65 שיאים אישיים ב-NBA, קיבל הרבה מאוד כסף והטבות אחרות בהארלם. ב-NBA הוא היה הסופרסטאר הראשון האמיתי. הוא חתם על חוזי עתק, כופף קבוצות לפי דרישותיו וגם התגאה בכך ששכב עם 20,000 נשים ובווילה שלו בלוס אנג'לס לייקרס היה חדר שנקרא The Do It Room. הוא היה טיפוס מאוד שונה מחברו, ביל ראסל.
ווילט צ'מברליין צילום: פליקר, Creative Commons צ'מברליין זכה רק ב-2 אליפויות ב-16 שנים, כאשר אחת היתה כחלק מ"סופר-טים" - אולי הראשונה בהיסטוריה - שהוקמה בלוס אנג'לס לייקרס. צ'מברליין היה כוכב על שכיכב בסרטים ורשם סטטיסטיקות אישיות היסטוריות. אפשר לומר שלוס אנג'לס לייקרס תמיד היתה מוצלחת כאשר במדיה שיחקו ווילט צ'מברליינים שכאלו. כוכבים נוצצים כמו ג'רי ווסט, מג'יק ג'ונסון, שאקיל אוניל וקובי בראיינט. התרבות של הקבוצה מוצלחת לא פחות משל בוסטון - אבל שונה מאוד. המיקום הגיאוגרפי, ציפיות הקהל והתקשורת מהקבוצה וההיסטוריה מחייבים את הלייקרס להיות קבוצה של כוכבים.
בוסטון סלטיקס החילה את העונה שהסתיימה עם "סופר-טים". שמבוססת על היכולות הטכניות של קיירי אירווינג - כוכב על שמככב בסרטים ובפרסומות של נייקי, עושה הגנה כשבא לו ומסרב לכך שכישוריו ישרתו את שיטת המשחק. באמצע העונה קיירי חזר בו מהבטחתו לחתום על הארכת חוזה בקבוצה עם השורה "I Don't Owe Anybody Shit" ולקראת סוף העונה הבינו בבוסטון שהוא לא ימשיך כי הוא התחיל לגייס חברים שלו למעבר לברוקלין נטס.
כבר באמצע העונה היה ברור שקיירי אירווינג לא באמת התאים לתרבות של בוסטון סלטיקס והקבוצה קרסה בפלייאוף האחרון מול מילווקי באקס קשוחים ונחושים יותר. אירווינג, שניסה לקחת את הסדרה נגד הבאקס על עצמו, נטש את הקבוצה לפני שהמשחק האחרון בעונה הסתיים והותיר את הנהלת הקבוצה עם מספר חודשים לחשוב מה הם הולכים לעשות בקיץ. קנדריק פרקינס, אחד מהסמלים של בוסטון בשנות ה-2000, אמר לתקשורת: "אני חושב שהדרך בה קיירי התנהל היתה חסרת כבוד לעיר של בוסטון, חסרת כבוד לארגון ולא ייצגה את גאוות הסלטיקס. הוא היה מנהיג רע".
קיירי עדיין לא עזב רשמית את בוסטון (הוא עדיין יכול לחתום בקבוצה) אבל נראה שדני איינג', הג'נרל מנג'ר והארגון כולו, החליטו ללכת הכי רחוק מההתנהלות הזו של קיירי בדראפט. נבחרו שלושה שחקנים בסיבוב הראשון ששניים מהם מקולג'ים מאינדיאנה (שם משחקים על כדורסל דומה לזה שבראד סטיבנס, המאמן של הסלטיקס, רוצה) ואחד מהם הוא גרנט וויליאמס, שאימו היא מהנדסת בנאס"א, ובאחד מהראיונות הראשונים שלו ציין שהתיאוריה של קיירי אירווינג על כדור הארץ השטוח היא "לא נכונה מדעית". העולם השטוח של קיירי - אאוט. ילדים חכמים וצנועים - אין.
בוסטון סלטיקס NBA. קיירי אירווינג במרכז צילום: טוויטר בוסטון סלטיקס "אני חושב שהחיים יותר מהנים כאשר כולם צנועים, עובדים קשה וישחקו בכל תפקיד כדי לעזור לקבוצה להצליח" אמר איינג' לכתבים. "צריך כמות מסוימת של כישרון כדי לנצח, כולנו יודעים את זה, אבל אנשים טובים הופכים את מקום העבודה לכייפי יותר".
בוסטון סלטיקס לא תהיה מועמדת לאליפות בתחילת העונה הבאה - ככל הנראה - אבל לא בטוח שהאוהדים יאהבו פחות את הקבוצה. בשנה שעברה בעלי מנויים הביעו את מחאתם על ההתנהלות של הקבוצה של קיירי. רבים כתבו בטוויטר שהם "נגעלו" מהקבוצה ומה שייצגה. ביל סימונס, פרשן הספורט ואוהד בוסטון סלטיקס מפורסם, אמר שהוא "יסיע את קיירי לשדה התעופה". נראה שבוסטון הסתנוורה מהכישרון של קיירי וזה מנע מהקבוצה לראות עד כמה הוא לא מתאים לה מבחינה תרבותית וארגונית.
בלייקרס, לעומת זאת, יקבלו בזרועות פתוחות את קיירי אירווינג. ויודעים מה? קיירי כנראה יתאים להם הרבה יותר וגם יהיה הרבה יותר מוצלח שם.
תרבות זה משהו שאפשר להרגיש
כשמדברים על תרבות מועדון, אז מתכוונים בדיוק לזה. ואי אפשר ללכת נגד תרבות מועדון - בטח כזו חזקה ובת עשרות שנים כמו בלייקרס ובבוסטון. בלייקרס לא יצליחו עם קבוצה "אורגנית" שנבנתה מבחירות דראפט של "אנשים טובים". בבוסטון לא יצליחו עם קבוצה של סופרסטארים עם יותר מיליון עוקבים באינסטגרם.
תרבות מועדון זה משהו שחוצה ענפים וזמנים. בריאל מדריד, למשל, יכולים לבנות קבוצה של צעירים שמתבססת על הנעת כדור ונבנית לאט-לאט, אבל זה פשוט לא יתאים לרוח המועדון וזה יוביל לכישלון. בריאל מדריד דורשים מכל מאמן בארגון - מגיל 8 ועד בוגרים - לנצח בכל משחק. הם יכולים להרשות זאת לעצמם בגלל שכל שחקן בסביבה רוצה להצטרף לאקדמיה שלה והמבחר בין הכישרונות עצום. ככה הם יכולים לבחור את הווינר הכי גדול מכל השחקנים הכי מוכשרים. ככה הם יכולים לסנן כישרונות במסננת התרבותית שלהם. מועדון אחר, נגיד ראיו ואייקנו, לא יכול לדרוש ממאמני הילדים לנצח משחקים כי אם יתמקדו בניצחון זה במיליון אחוז יבוא על חשבון התפתחות הילדים. אם ילד בראיו ידרש לנצח, הוא לא ילמד איך לפרוץ הגנות עם מסירות אמיצות או כדרורים.
לואי ואן חאל, מנג'ר מנצ'סטר יונייטד צילום: איי אף פי
בליברפול אפשר לבנות קבוצה של שחקנים כישרונים מלונדון וברצלונה אבל זה לא פשוט יחזיק מעמד לאורך יותר מדי זמן בדרישות של אנפילד מהקבוצה שלהם. לואי ואן חאל, מאמן אייאקס ומנצ'סטר יונייטד לשעבר, זכה ללעג רב באינטרנט כאשר אמר השבוע בראיון ל"אל פאיס" שג'יימס מילנר "שחקן קבוצתי טוב יותר מליאו מסי".
"תראו את ברצלונה. בכמה אליפויות אירופה הם זכו אם מי שהם אומרים שהוא השחקן הטוב בעולם?" אמר ואן חאל. "תראו את ניימאר בפריז סן ז'רמן עם ניימאר. בכמה אליפויות אירופה הם זכו? ניימאר ומסי - אני מאוד אוהב אותו כשחקנים אינדיבדולאים אבל לא כשחקנים קבוצתיים. אני מאמין שהקולקטיב חשוב יותר במשחקים מאשר האינדיבדואל ואין דבר יותר חשוב לקולקטיבי מאשר שחקן קבוצתי. אחד מהשחקנים הקבוצתיים הטובים ביותר הוא ג'יימס מילנר. בגמר ליגת האלופות הוא שיחק כשחקן הגנה וכשחקן קישור. זה נהדר שהוא יכול לעשות זאת בגיל 33". ואן חאל לא באמת אמר שמילנר טוב יותר מליאו מסי אבל ייתכן מאוד שהוא מתכוון שעבור ליברפול מילנר טוב יותר מליאו מסי - כי מסי פשוט לא מתאים למה שבנו בליברפול בשנים האחרונות, קבוצה חרוצה שלוחצת את יריבותיה וכולם בה חיים מספרינט לספרינט. אז כן, אולי מילנר טוב יותר לליברפול מאשר מסי.
שינוי תרבותי במועדון הוא עניין קשה מאוד שמתחיל ונגמר באנשים שאתה מביא אליו. ריק וולץ, נשיא גולדן סטייט ווריירס, שהוא אחד מהאחראים לשינוי העצום שעברו בווריירס בעשור האחרון הסביר ש"הכל מתחיל ונגמר מאנשים". וולץ פשוט העיף מהארגון כמעט חצי מהאנשים בו - אנשים שוולץ תיאר כ"לא מוכנים לעשות שינוי". הוא צירף רק אנשים שהאמינו בשינוי שאפשר לעשות.
העניין הוא שזה לא קל לזהות את סוגי האנשים שצריך - וזה מחייב ארגוני ספורט (ובכלל) לדעת איזה סוג של אנשים ושחקנים הם מכניסים לתוכם. כאמור, זו עבודה קשה. "מה שכדורגל עושה עם הכדור או בלעדיו, זה משהו שקל לזהות" הסביר יורגן קלופ. "אבל השכבות העמוקות יותר - מי האדם, במה הוא מאמין, איך הוא הגיע לנקודה שהוא נמצא בה, מה המוטיבציה שלו, מה מחכה כשהוא עוזב את האימון - אלו הפרטים האמיתיים, החשובים".
אנשים "מתאימים" לארגון, "אנשים טובים" הופכים את מקום העבודה לכייפי יותר ובדרך כלל הופכים את הקבוצה שלהם לטובה יותר. אבל המשימה הכי קשה בעולם הספורט, כנראה, זה להביא את אותם אנשים מתאימים וטובים לארגון. ארגוני הספורט הטובים בעולם נופלים בזה.
