להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה
פיגרס (62) היא בת לאחת המשפחות המיוחסות בקוסטה ריקה: אביה, חוזה פיגרס פרר, היה נשיא המדינה בשלוש קדנציות נפרדות; אחיה חוזה פיגרס אולסן כיהן כנשיא בסוף שנות התשעים; ואמה, קארן אולסן בק, היתה חברת בית הנבחרים ודיפלומטית, שבין השאר כיהנה כשגרירה בישראל בשנות השמונים. פיגרס עצמה, שמשמשת דיפלומטית איכות סביבה בתפקידים שונים זה 25 שנה, ביקרה בארץ שוב בחודש שעבר, כשקיבלה את פרס דן דוד הבינלאומי.
איך החל העניין שלך באיכות הסביבה?
"כשהייתי ילדה נהגתי לפגוש, באזורי הטבע שסביב ביתי, קרפד זהוב קטן, שהוא אנדמי לקוסטה ריקה. אבל כשהייתי אמא לילדים המין הזה כבר נכחד. זה מאוד השפיע עליי, בדקתי למה זה קרה, גיליתי שזה קשור לתופעה שמכונה התחממות גלובלית ושגורמת להכחדה של מינים רבים, והתחלתי לעסוק בנושא".
וגילית שהדרך לעצור אותה ארוכה וקשה.
"אחרי מגעים כושלים לחתימה על הסכם בדצמבר 2009 היה ברור שצריך מבנה גלובלי שיכוון את התפתחות הכלכלה. זה לא שינוי שיכול לקרות בבת אחת אלא כזה שמתרחש על פני עשורים, וידענו שצריך דרך שכולם יוכלו להסכים עליה להפחתת פליטות הפחמן. במשך שש שנים פעלתי כדי למצוא תוכנית עבודה למדינות השונות, שתאפשר לכל מדינה לבחור את הדרך שלה לפיתוח בר־קיימא אבל כחלק מכיוון משותף".
הפגנה בשווייץ למען הסכם אקלים גלובלי, פברואר 2019 צילום: רויטרס
איך באמת אפשר לבנות הסכם בינלאומי אפקטיבי שעדיין יאפשר בחירה לכל מדינה ומדינה?
"אחת ההצלחות של הסכם פריז היא שהוא מאפשר לכל מדינה לבחור את הדרך שלה להפחית פליטות פחמן, את המגזרים שבהם היא רוצה לעשות זאת, בהתאם לסדר העדיפויות והעניין שלה. אבל כולן פועלות יחד כדי להבטיח שעד 2050 נגיע לאיפוס בפליטות גזי החממה מבחינה גלובלית. יש שם שילוב בין נוקשות לגמישות".
והיה צריך להגיע להסכמה על כך בין מדינות שונות, במצב שונה ועם אינטרסים מנוגדים לעתים.
"יש מדינות רבות שההישרדות שלהן תלויה בהפחתת פליטות פחמן מהירה מאוד, למשל האיים באוקיינוס השקט, אז מובן שהן הגיעו עם תחושת דחיפות מוצדקת. מצד אחר יש מדינות שכל הכלכלה שלהן מתבססת על יצוא של דלק מאובנים, ומובן שהן צריכות זמן כדי לחולל שינוי. במקביל מדינות מתועשות אחראיות למרבית פליטות גזי החממה ב־50 עד 100 השנים האחרונות ועכשיו הן נהנות מהתיעוש שיש להן ומאיכות החיים שיש להן, כשמנגד יש מדינות מתפתחות, שמבחינה היסטורית אין להן אחריות לשינוי אקלים אבל כעת הן נעות בכיוון של מזהמות גדולות. ישנו המתח הזה, יש הרבה דינמיקות. זה משהו שקיים בכל משא ומתן גלובלי".
עד כמה השגת ההסכם היתה תלויה בתמיכת כמה מהמזהמות הגדולות, כגון ארצות הברית וסין?
"סין היתה מהראשונות להצטרף, ותמכה מאוד. היה לנו גם מזל לעבוד עם ממשל אובמה בכהונה השנייה שלו, היה לו הון פוליטי להיכנס לנושא הזה. ארצות הברית וסין עבדו על ההסכם בצמוד. יש שלל סיבות שאפשרו את ההסכם — פוליטיות, כלכליות, טכנולוגיות, פסיכולוגיות — אבל פוליטית אין ספק שהיתה חשיבות גדולה להבנה של האמריקאים והסינים שבעשורים הקרובים הם יוכלו להרוויח ממוצרים שיובילו לכלכלה נטולת פחמן. כבר בתחילת ההליך הם חתמו על הסכמים הדדיים, ארבעה בסך הכל, בנושא שינוי אקלים וטכנולוגיות, שהובילו מדינות אחרות להבין את ההיגיון בכך".
ההבנה הזאת ניכרת בשווקים כבר עכשיו?
"סין היא המשקיעה הגדולה בעולם בטכנולוגיה סולארית והמתקינה הגדולה שלה, המשקיעה הגדולה בטכנולוגיית רוח, המשקיעה הגדולה בכלי רכב חשמליים, ויש לה רשת טעינה לכלי רכב חשמליים הגדולה בעולם. אין ספק שהיא נעה לכיוון כלכלה ללא פליטות פחמן".
חתימת הסכם פריז, נובמבר 2015 (פיגרס במרכז מקדימה). "מה שיותר מדאיג ממדינות שפרשו מההסכם הוא העובדה שב־2018 היתה עלייה של 1.7% בפליטת גזי חממה" צילום: גטי אימג'ס
ומנגד, בארצות הברית דונלד טראמפ החליף את אובמה ופרש מהסכם פריז. איך זה משפיע על יישום ההסכם והטיפול במשבר האקלים?
"כרגע זה לא משפיע עליו כי שלושים מהמדינות הגדולות בארצות הברית ממשיכות לצמצם פליטת גזי חממה. יותר מ־300 ערים ואלפי תאגידים מצמצמים פליטת גזי חממה. הם מבינים שזה טוב. בבוא הזמן נראה אם ארצות הברית תישאר בנתיב למרות הבית הלבן".
כלומר השוק מקיים את ההסכם אף שהממשל פרש ממנו?
"המשטר האמריקאי הנוכחי מסרב להבין אפילו את המדע הבסיסי, לא כל שכן ליצור מדיניות שתתאים למצב. אבל זה לא אומר שהכלכלה האמיתית לא עושה את מה שצריך לעשות. העובדה היא שיש אינספור חברות שמבינות שהפחתת פליטות פחמן היא לטובתן, ומפתחות מוצרים ושירותים שעושים זאת".
למשל?
"בנקים עוברים לפורטפוליו בר־קיימא ומעבירים השקעות בהתאם: מנכסים שאחראים לפליטה משמעותית של פחמן לנכסים עם פליטה נמוכה. חברות ביטוח מפסיקות לבטח תעשיות שפולטות גזי חממה, בעיקר בתעשיית הפחם, כי זה מסוכן מדי. רואים שבכלכלה האמיתית, הערך ארוך הטווח נע במהירות לנכסים דלי־פחמן, ונכסים עתירי־פחמן מזוהים ככאלה עם סיכון גבוה. כוחות השוק נעים לכיוון של הפחתת פליטות פחמן, גם אם יש מדינות מסוימות שמתנגדות לכך פוליטית".
ובכל זאת, עוד אין סימנים שנצליח לבלום את הקטסטרופה, להפך.
"כן, מה שיותר מדאיג ממדינה אחת או שתיים הוא העובדה שגלובלית ב־2018 היתה עלייה של 1.7% בפליטת גזי חממה. וזה קורה אף שכולם הסכימו שצריך לצמצם את הפליטה. בשלב זה אנחנו צריכים להיות בדרך להתחלה של ירידה בהיקף הפליטה; נראה מה קורה, יש לי תחושה שבכלכלה האמיתית יש חשש ממשי מההשפעות ההרסניות של פחם, למשל, מה שיכול להביא לביטול של מספיק מכרות פחם ותחנות כוח מבוססות פחם כדי שנראה ירידה בהיקף הפליטות מ־2020. בזה אנחנו צריכים להתמקד, לא במדינות מסוימות. כי האטמוספירה לא מבקשת דרכון, היא לא מוטרדת מבחירות".
חלק מהותי בהתמודדות עם משבר האקלים הוא לשכנע אנשים לשנות את ההתנהלות היומיומית שלהם. איך עושים את זה?
"משבר האקלים מחייב שינוי מערכתי שיכול להגיע רק מממשלות ומתאגדים לצד שינוי התנהגות פרטני. גיליתי שקשה מאוד לשכנע אנשים לשנות את התנהגותם רק על בסיס סיבות סביבתיות; הם לא מתחברים לזה, ולא מחברים את מה שהם עושים לגורל הילדים והנכדים שלהם. מה שכן מועיל זה לאפשר להם להתחבר למשהו שהגיוני בעיניהם — ויתור על בשר זו דוגמה טובה מאוד, כי מדובר לא רק במשהו שטוב לסביבה אלא גם במשהו שהרבה יותר בריא לך כפרט.
השכנוע צריך להיות 'תעשה משהו שטוב לגוף שלך, שיגרום לך להרגיש יותר טוב, ותעשה משהו בשביל כדור הארץ'. רוב האנשים חושבים שהם צריכים לפגוע באיכות החיים שלהם כדי להבריא את כדור הארץ, וזה לא נכון. אנחנו יכולים לשפר את איכות החיים שלנו וגם לשפר את הסביבה".
מה ממשלות צריכות לעשות בהקשר זה?
"בכל מה שקשור למזון מדינות צריכות לבדוק את ההשפעה שלו על פליטת גזי חממה ולקדם ייצור מקומי משופר ומזונות מבוססי־צמחים, שגם כך יותר טובים עבורנו. כל הממשלות צריכות לתמרץ אנרגיה בת־קיימא והובלה טובה יותר, תחבורה ציבורית ותחבורה מבוססת חשמל, בהנחה שהחשמל מגיע ממקור נקי".
איך התרשמת מהמצב בתחום בישראל?
"יש כאן קצת אנרגיה בת־קיימא, אנרגיה סולארית, אבל זו מדינה שיכולה לעשות הרבה יותר. אם יש מדינה עם שמש, זו ישראל. יבוא דלק מאובנים הופך את ישראל לתלויה, פוליטית וכלכלית, במדינות שמפיקות דלק; כמדינה שנמצאת באזור כזה לא יציב היית חושב שישראל תתקדם במהירות לכיוון עצמאות אנרגטית כך שתוכל להפיק 100% מהחשמל שלה, ואז תעבור לתחבורה חשמלית. זה לא הגיוני מבחינתי שישראל לא עושה את זה, זה התאבדותי".
כלומר?
"למה להיות תלויים במדינות שמייצאות דלק מאובנים? אפשר בקלות לדמיין מצב שבו מדינות כאלה יסרבו לייצא דלק לישראל. ואז מה? וזה גם לא הגיוני לנוכח העובדה שהעלות של הפקת אנרגיה סולארית קרובה לזו של דלק מאובנים. בקוסטה ריקה אנחנו מפיקים את כל החשמל שלנו בעצמנו, ומאנרגיה מתחדשת — מרוח, שמש ומקורות גיאו־תרמיים. ויש לנו הרבה פחות שמש ורוח מבישראל. גם אם ישראל לא תוכל להיות 100% עצמאית היא בהחלט יכולה להגיע ליותר מ־50%, 60%, 70%".
מה ישראל יכולה לעשות בפועל?
"יש לכם את כל המדבר הזה בנגב, אתם יכולים לכסות אותו בפאנלים סולאריים. יש כאן כל כך הרבה חדשנות. אני לא מבינה למה בתל אביב, מרכז הסטארט־אפים של העולם, כל האינטליגנציה והחדשנות לא ממוקדות בטכנולוגיות לאנרגיה בת־קיימא. למה לא מפתחים כאן את הדור הבא של פאנלים סולאריים? אתם יכולים להגיע לעצמאות אנרגטית ואפילו לעצמאות תחבורתית, אם תפיקו מספיק אנרגיה תוכלו להחליף את כל כלי הרכב במדינה בכלים חשמליים. אתם צריכים להיות מדינה עצמאית אנרגטית שמפיקה את הטכנולוגיות פורצות הדרך בתחום".
מה את שינית בהתנהלות היומיומית שלך כדי לצמצם פליטה של גזי חממה?
"אני לא אוכלת בשר כבר הרבה זמן. כשגרתי בלונדון לא היתה לי מכונית, הגעתי ממקום למקום ברגל או בתחבורה ציבורית. עכשיו חזרתי לקוסטה ריקה ושם זה לא כל כך אפשרי, אז יש לי מכונית חשמלית כי ייצור החשמל שם 100% נקי. אני עדיין טסה הרבה, ומטוסים עדיין משתמשים בדלק מאובנים, אז לפני כמה שנים ביקשתי מחברה שמתמחה בכך להעריך את היקף פליטות הפחמן האישי שלי ולחזות אותן עד סוף חיי, בהנחה שאחיה עד גיל 105. הכפלתי את סך הפליטות האלה ב־10, כדי להיות מאוד מאוד נדיבה, ואז קיזזתי את זה בתרומות לפרויקטים שמקדמים הפחתה של פליטת גזי חממה. זה עלה הרבה, אבל לא רציתי להרגיש חסרת אחריות. אז לפחות על הנייר יש לי חיים נטולי פחמן.
הכתבות והמדורים של מוסף כלכליסט
"מהשנה הבאה אני מקווה גם לצמצם את היקף הנסיעות שלי — התחייבתי להמשיך לסייע לאו"ם בכל הנוגע להתמודדות עם משבר האקלים עד 2020, ואחר כך אשאר בקוסטה ריקה. יש לי פרק שלם נוסף בחיים ואני מתכננת להשתמש בכספי הפרס שקיבלתי בישראל כדי לפתוח תוכנית מנהיגות לנשים צעירות שרוצות לעבוד בארגונים בתחום הסביבה ופיתוח בר־קיימא. אני אישית אאמן נשים צעירות לקחת עמדות מנהיגות שיאפשרו להפוך את העולם למקום טוב יותר"
