על שוויון וחינוך
עיריית ת"א פתחה חזית פופוליסטית נגד בתי הספר הייחודיים, שאותם היא אוהבת להציג ככאלה המשרתים את ילדי העשירים, אבל במקביל היא אינה מתכחשת לאיכות הגבוהה של בתי הספר הללו. אז מה היא באמת כוונת העירייה?
סיום שנת הלימודים מביא איתו כתבות לרוב על "מהפכות" ושינויים הצפויים בתחום החינוך, ובכלל זה בעיר תל אביב. הכתבות שפרסמו השבוע מעידות בעיקר על חנחון ציבורי וטרנדיות, אך לא על קו רעיוני או על אידיאולוגיה חינוכית קוהרנטית.
כך, בעוד בשבוע האחרון נודע לנו על "מהפכה" בחינוך העירוני בת"א - ביטול ציונים, תעודות ושיעורי בית (אני בטוח כי מרבית ההורים לא חשו במהפכה), התבשרנו באותה נשימה גם על תאי שירותים ללא דלתות. ובעוד ביטול הציונים משקף היטב את ההשפעות הפוסט-מודרניות, רעיון השירותים ללא הדלת מהדהד יותר מכל את ה"פנאופטיקון הממשמע" שהגה הפילוסוף הבריטי ג'רמי בנת'ם - אותו בית כלא שבו תאי האסרים חשופים לפיקוח הסוהרים, מתוך תפיסה מודרנית-תועלתנית וברוטלית. כך קורה, כאשר המדיניות החינוכית נקבעת על פי הלך הרוח בקבוצות מיקוד (כפי שעיריית ת"א מתהדרת שעושה).
חוסר קוהרנטיות מתמיה מצא את ביטויו גם בהחלטת מועצת העיר תל אביב בשבוע האחרון, להעלות באופן דרמטי את מחירי ההסעות לבתי ספר על-אזוריים והיחודיים בעיר. החלטה זו נעשתה מול מחאה אזרחית משמעותית (כניסתם של ילדים והוריהם לבניין העיריה נחסמה על ידי מאבטחים חמורי סבר) וללא דיון משמעותי. עיריית תל אביב, שלכאורה שמה את השוויון בחינוך בראש מעיניה קיבלה החלטה שמשמעותה הדרה של תלמידי דרום העיר מבתי ספר אלה. האם לתלמידים משכונות חלשות או למשפחות שאין הפרוטה מצויה בכיסם אין זכות ללימודי אמנויות?
קהילה שבבסיסה האהבה למקצועות האמנות
יש להדגיש, כי למרות הדימוי האליטיסטי, המופרך מזה זמן, של בתי הספר היחודיים (והם אינם פרטיים אלא עירוניים לכל דבר ועניין) הם מוסדות החינוך היחידים בעיר הקולטים ילדים מכל שכונותיה. כך, בבית הספר לאמנויות לומדים ילדי פליטים, ילדים משכונות דרום תל אביב ויפו. משפחות רבות בבית הספר במצב כלכלי קשה. הילדים מגיעים מרקע סוציו-אקונומי, אתני ודתי שונה.
באמצעות עבודה חינוכית מעמיקה (לא מהפכות) נוצרת קהילה שבבסיסה האהבה למקצועות האמנות. רבים מן הילדים הלומדים בבית ספר זה הם מחוננים בתחומי האמנות והיו מתקשים להשתלב במסגרת עירונית אחרת. יש גם לציין כי בבית ספר זה קיים שריון של 30% לתלמידי שכונות הדרום. בשנה האחרונה השקיע בית הספר, בתמיכת הגופים העירוניים, מאמצים רבים בחשיפת ילדי הדרום למקצועות האמנות, כדי לעודד רישום של תלמידים רבים משכונות אלה – מהלך שצלח. אותה היד של העירייה המזמינה ומאפשרת – היא גם זו המדירה וחוסמת. קשה להבין.
עיריית תל אביב פתחה חזית פופוליסטית, נגד בתי הספר הייחודיים, אותם היא אוהבת להציג ככאלה המשרתים את ילדי העשירים. היא מעלה את תשלומי ההסעות באופן שרק אלו שהפרוטה בכיסם יוכלו ללמוד בהם. אז תוכל העירייה לטעון, כי אכן מדובר בבתי ספר אלטיסטיים שלקיומם אין הצדקה. עד לרגע זה, העירייה לא הצהירה על מדיניות ההנחות שלה או על רשת ביטחון לאוכלוסיות הסובלות מקשיים כלכליים ובוודאי שזו לא אושרה יחד עם טבלת התעריפים החדשה.
מובן, כי גם כאן החנחון כלפי הרוב בולט ומכריע. העירייה אינה מתכחשת לאיכות הגבוהה של בתי הספר הללו, ואף במוצהר מבקשת ליישם את השיטות החינוכיות המיושמות בהם בבתי הספר האזוריים. זה מצוין וראוי להערכה. אם זו כוונת העירייה הרי שעליה להפוך את בתי הספר הללו למעין חממות למצוינות, מהם ייצאו הידע והמשאבים הפדגוגיים ליתר המערכת. אם לא, הרי שמדובר במהלך בוטה של הרס הטוב רק כדי שלא יהיה למה להשוות את הרע.
פרופ' אורן סופר הוא ראש הנהגת ההורים בבית הספר לאמנויות בת"א