שחקני טורונטו הם עקשנים כמו פרד
לטורונטו אין אף שחקן שנבחר גבוה בדראפט - אבל יש בה יתומים ולוחמים, אנשים שאין להם מה להפסיד. אלו האנשים שאיתם זוכים באליפות היסטורית
ג'ו דנפורת' היה שוטר ברוקפורד, אילינויי - אחת מהערים הקשות ביותר בארה"ב. סמים, אבטלה, פשע, כנופיות - כל הקלישאות. כל משמרת של השוטר דנפורת' היתה עמוסה, והוא לא היה מסיים יום עבודה לפני 2 בלילה. למרות זאת, דנפורת' לא היה הולך לישון לפני שהיה מעיר את בנו החורג, פרד ואנווליט, מדי בוקר ב-5:30, וזאת כדי להסיע אותו להתאמן בכדורסל במגרש מקומי ביחד עם אחיו הגדול, דארנל.
- המאמן מהחצר האחורית של הכדורסל
- קוואי לנארד הועבר לטורונטו ראפטורס בטרייד
- גולדן סטייט בדרך לגמר חמישי ברצף: קרי הוא המשפיען הגדול בהיסטוריה
פרד ואנווליט צילום: רויטרס ההשכמה ב-5:30 היתה חלק מסדר היום של ואנווליט מגיל 10 ועד שסיים תיכון וקיבל מלגה למכללת וויצ'יטה סטייט. ואנווליט לעיתים היה עולה ויורד במדרגות לאורך כל הבוקר. הוא התאמן על קליעה, כדרורים, כוח, קפיצה ועוד. אחרי שסיים, דנפורת' הוריד את בניו החורגים בבית ספר והלך לישון. "אתה לא הולך להיות עצלן" דנפורת' היה אומר לוואנווליט. "אתה לא הולך להיות ממוצע. כל אחד יכול להיות ממוצע. אתה הולך להיות משהו". דנפורת', שאיבד את חברו הטוב ביותר למלחמת כנופיות ברוקפורד, היה נחוש להוציא את הילד מהשכונה. וגם להוציא את השכונה מהילד. "הוא היה אכזר" אמר ואנווליט ל"בליצ'ר ריפורט". "הוא היה קשוח איתי ועם האחים שלי ולא תמיד הבנתי את זה. רק רציתי להיות ילד. בטח לא חייכתי הרבה אז. אבל הכל היתה ברכה. אם הוא לא היה מגיע לתוך החיים שלי, אני לא יודע מה היה קורה איתי".
פרד מאנינג, אביו הביולוגי של ואנווליט, היה כדורסלן מצטיין בתיכון ברוקפורד אבל נשאב לתרבות הסמים והפשע בסביבה ונרצח כשבנו היה בן 5 בלבד. ואנווליט, שלקח את שם המשפחה של אימו, לא זוכר הרבה ממותו של אביו. רק שירד למרתף בביתו וראה את כולם בוכים. אימו, סוזן, היתה בת 27 והיתה צריכה להתמודד לבדה עם היותה אלמנה עם שני יתומים - באחד מהאזורים הקשוחים ביותר בארה"ב. מקום בו בבתי הספר יש גלאי מתכות בכניסות, היכן שילדים הולכים למגרש המשחקים עם אפודות מגן ואנשים נדקרים בחניה. "אנשים מגיבים מוזר כשאני מדבר על החוויות שלי מרוקפורד", סיפר ואנווליט כשחקן וויצ'יטה ב-2014. "עבורי זה היה נורמלי". אבל דנפורת', שפגש את אימו של ואנווליט במשחק כדורסל של הבן (הוא אימן את הקבוצה היריבה), הבין שזה לא נורמלי והיה צריך לנהוג בקשיחות לא נורמלית עם הילד כדי שיצא ממנו משהו. כדי שיקבל מלגה לקולג'.
1.83 מטר של נחישות
ואנווליט קיבל מלגה ואף כיכב בקולג' אבל אף אחד לא האמין שהגארד יכול להיות שחקן NBA. הוא רק 1.83 מטר, איטי ולא אתלט במיוחד. הוא הגיע למחנה אימונים של טורונטו מבלי להיבחר בדראפט ב-2016 וללא חוזה מובטח. לקבוצה כבר היו שלושה פוינט גארדים בסגל. אבל הוא סירב לוותר על הקריירה שלו. הוא היה נחוש לברוח מרוקפורד. מגורלו. הוא היה נחוש להפוך את אותם בקרים נוראים למשמעותיים עבור החיים שלו.
ואנווליט הפך בשנים האחרונות לאחד מהשחקנים הכי חכמים וקשוחים ב-NBA. בלי שום יכולת פיזית יוצאת דופן ועם כישרון מוגבל, הוא מקבל החלטות נהדרות על המגרש, עושה הגנה מצוינת על רכזי היריבה ובגמר נגד גולדן סטייט הוא הסיוט של סטף קרי - אחד מהשחקנים הטובים בכל הזמנים. את משחק מספר 4 ואנווליט סיים עם שן שבורה ושבעה תפרים מתחת לעין. הוא משחק כבר חצי פלייאוף עם אגודל פגועה. והכל, מבחינתו - זה לא ביג דיל. במהלך הפלייאוף נולד בנו השני. הוא כבר הרוויח יותר ממה שאבותיו, הביולוגי והחורג, היו יכולים לפנטז. מה זה שן שבורה ואגודל כואבת כאשר החיים כל כך טובים.
"יש לי שני ילדים עכשיו, איבדתי את אבי כשהייתי בן חמש ולהחזיק את הילד החדש ולחשוב על זה - זה שם את הכל בפרספקטיבה אדירה", אמר ואנווליט ל"אתלטיק". "הכל אקסטרה עבורי, אני לא אמור להיות כאן. להיות מי שאני. אין לי מה להפסיד. ואני עולה לשחק שם בחוץ כל משחק ומנסה לשחק בלי פחד. משחק כל משחק כאילו הוא האחרון שלי - זה בגלל מאיפה שאני בא. זה כדורסל. איבדתי את אבי לרצח. איבדתי חברים. ילדים שגדלתי איתם ולא הצליחו לעבור את התיכון בגלל כלא או מוות. אז כשאתה גדל באווירה כזו, אתה הולך לקולג' בחינם ואתה חושב 'אני עושה את מה שאני עושה ב-NBA ומקבל על זה מיליונים?'".
קוואי לנארד הצליח להדביק את טורונטו - לוזרית תמידית - בקור רוח ומקצועיות. אבל ואנווליט מגלם את הרוח שבזכותה טורונטו נמצאת בכלל בגמר, אחרי ניצחונות בדרך על פילדלפיה ומילווקי הקשוחות. טורונטו כיום היא הקבוצה שאין לה מה להפסיד. שבנויה משחקנים שלא נבחרו בלוטרי, שלא היו אמורים להיות כדורסלנים בכלל - כל דבר הוא אקסטרה. מה שלא הרג אותם, חיזק אותם. הפך אותם לבלתי ניתנים להכנעה.
טורונטו נגד גולדן סטייט. אלו שלא אמורים להיות שם בכלל צילום: רויטרס
סרג' איבקה הוא הילד הצעיר במשפחה בת 18 ילדים, התגבר על מות אימו ועל העובדה שאביו נשלח לכלא על אקטביזם פוליטי; פאסקל סיאקם היה אמור להיות כומר ונשלח לבית ספר דתי בארה"ב, איבד את אביו, שיחק כדורסל בפעם הראשונה בגיל 15 - וכיום הוא אחד מהשחקנים הצעירים הכי טובים בליגה; הוריו של קייל לאורי, שגדל בשכונה קשוחה בפילדלפיה, התגרשו כשהיה צעיר. גם הוא גדל ככדורסלן תחת אב חורג שדרש ממנו הרבה; קוואי איבד את אביו בגיל 17: מארק לנארד נרצח ביריה כשיצא מעבודתו כמנקה מכוניות. הוא מיהר למשחק תיכונים של בנו. קוואי שיחק מיד אחרי הרצח. כולם מבינים שהם בני מזל שהם בכלל ב-NBA.
אפילו מארק גאסול, שגדל בבית עם אח כדורסלן על ושני הורים רופאים, עובד קשה בקייצים כדי לסייע לפליטים באירופה. כל השחקנים בסגל מבינים שהמקום שלהם בליגה אינו מובן מאליו, שצריך להילחם עליו כל דקה ודקה, ושאין להם, באמת, מה להפסיד. את כולם מאמן ניק נרס, מאמן שלא מצא עבודה בארה"ב ובמשך שנים אימן בכדורסל מקצועני נחות בבריטניה. את כולם כינס ביחד תחת אותו ארגון מסאיי יוג'ירי - שחקן בינוני לשעבר שהיה כל כך נואש לעבוד ב-NBA כסקאוט שהוא עשה זאת בחינם במשך תקופה וחי על ספות של חברים ו"מנות חמות".
בטורונטו כולם מבינים שיש בחיים דברים גדולים הרבה יותר מכדורסל, ולכן הם לוקחים את המשחק בפרופורציות הנכונות. מהצד השני, כולם מבינים שהמשמעות של ההצלחה שלהם גדולה יותר מסתם הצלחה בכדורסל. כשסיאקם אמר בסוף המשחק הראשון "יש לי משמעות גדולה יותר לכדורסל בגלל אבי, אני משחק בשביל להפוך אותו לגאה. אני משחק עבור משהו גדול יותר מכדורסל", הוא סיכם את מה שהופך את הקבוצה שלו לכל כך מיוחדת. כולם אוהבים את המשחק, חיים את המשחק ומשחקים אותו עבור משהו גדול יותר מכדורסל. זה הכוח שלהם. אם הם זוכים היום באליפות או לא.
