פרשת מג'די חלבי: המדינה לא מעל החוק

כל סטודנט שנה א' למשפטים לומד כי חוזה נוצר בהצעה של צד אחד והסכמת הצד השני לקבל את ההצעה ("קיבול" בשפה המשפטית) של הצד השני, וכי עקרון-על בדיני החוזים הוא כי חוזים יש לקיים (ובלשון המשפטנים: "Pacta Sunt servanda"). משום מה, מדינת ישראל חשבה שהיא מעל לחוק, ושאם היא הציעה הצעה לציבור, וההצעה התקבלה על ידי הצד השני, אין היא מחויבת בקיום ההסכם שנוצר.

בפסק הדין שניתן השבוע הורה בית המשפט למדינה לשלם 10 מיליון דולר לאחים קוזלי, מוצאי גופת מג'די חלבי, ובכך הפך את החלטת המחוזי בחיפה, שקבע כי הם אינם זכאים לפרס.

מג'די חלבי צילום רפרודוקציה: רוני שיצר

"המדינה חייבת לקיים את הבטחותיה", נכתב בפסק הדין. מדינת ישראל, כאמור, הציעה פרס כספי של 10 מיליון שקל למי שיספק מידע שיביא למציאתו של החייל הנעדר. אם נתרגם את הדבר למונחים של דיני החוזים - המדינה הציעה הצעה, ולכן אם מישהו קיבל את ההצעה, כלומר, סיפק למדינה מידע שיוביל למציאת החייל, הרי שנכרת חוזה בינו לבין המדינה, המזכה אותו בפרס שהובטח על ידה.

רצה הגורל ואכן שלושה גברים מצאו את עצמותיו של החייל תלויות על עץ, והודיעו על כך למשטרה. מכאן, שהחוזה נכרת, הגברים מילאו את חלקם בחוזה, הביאו למדינה מידע בנוגע למקום הימצאו של החייל ולמה עלה בגורלו, ולכן על המדינה לקיים את חלקה ולשלם להם את הפרס המובטח.

המדינה, מצידה, ניסתה להתחמק מחבות זו, וטענה, בין היתר, שהגברים לא ידעו בוודאות שהעצמות שמצאו שייכות לחייל. המחוזי קיבל טענה זו, וקבע כי המדינה אינה חייבת בתשלום הפרס. אולם העליון, בפסק דין ארוך ומנומק מאת כבוד השופט ניל הנדל, עמד על חוסר ההגיון בהנחה זו, שכן אף אחד שאינו פתולוג או רופא משפטי שיכול לבדוק את העצמות לא יכול לדעת בוודאות כי מדובר בגופת החייל. העליון קבע שדי בכך שהגברים שיערו או קיוו כי אכן מדובר בעצמות החייל, והביאו את המידע לידי המדינה, על מנת להוות קיבול של ההצעה.

הפרשנות של המדינה לפיה יש צורך בוודאות ביחס למידע שיסופק לה - מרוקנת מתוכן את לשון ההצעה, שהרי מה הסיכוי שאדם יידע בוודאות מלאה שהמידע בו נתקל יביא למציאת החייל? ואם הוא לא בטוח ב- 100% בנכונות המידע, האם המדינה לא תרצה לקבל מידע זה? יתרה מכך, מטרת הצעת הפרס הייתה לתמרץ את הציבור לאתר מידע, ולשתף את המידע עם המדינה. מניעת הפרס ממי שאינו יודע בוודאות שהתנהגותו תזכה אותו בפרס מעקרת מתוכן את מטרת ההצעה. על כן הבהיר כבוד השופט הנדל בפסק הדין, כי חוזה הינו מפגש רצונות ולא מפגש ודאויות.

טענה נוספת של המדינה הייתה כי הגברים נתקלו בעצמות במקרה ולא חיפשו אותן במכוון. העליון דחה טענה זו וקבע שהדבר אינו משפיע על סוגיית הקיבול של ההצעה (כלומר, האם הצד השני הסכים להצעה), שכן מציע הפרס מעוניין במסירת המידע, ולא במאמצים להשגתו. כבוד השופט הנדל המשיל זאת למפרסם מודעת פרס למציאת כלבלב שאבד, אשר מעוניין בהשבת הכלבלב, ואין זה משנה האם מוצאו התכוון למצוא אותו או לא.

למרבה הצער, לאחר שהמדינה קיבלה את המידע שחיפשה, ניסתה להתחמק מחובתה לקיים את ההסכם ולשלם למוצאי עצמות החייל את הפרס שהובטח על ידה. ניסיונה של המדינה לחמוק ממתן הפרס כמובטח תוך התדיינויות ארוכות בערכאות משפטיות, יש בה גם כדי לפגוע באמון הציבור במדינה, אשר אינה עומדת מאחורי הבטחותיה.

למזלנו, בית המשפט העליון, בפסק דין ארוך ומנומק, אשר הפך את הכרעת בית המשפט המחוזי בחיפה בעניין, הבהיר למדינה, כי אף אחד, כולל מדינת ישראל, אינו מעל החוק, וכי חוזים יש לקיים.