לב שחור מפחם של טיגיסט יוסף רון

דמויות אנשים מגיחות מהפחם בציוריה של האמנית טיגיסט יוסף רון, זוכת פרס שיף היוקרתי לאמנות פיגורטיבית ריאליסטית לשנת 2019. אלו רישומי פחם של דיוקנאות משפחתה ואנשים מהקהילה. מתוך הרישומים עולה כאב רב לצד עדינות רבה, יופי ורוך. "ברישומים שלי, גם אלה שאני אוהבת, תמיד יש משהו מאוד קודר". היא מעידה בעצמה.

יוסף רון (42) נולדה בגונדר, אתיופיה למשפחה של 12 אחים, וב־1984 עלתה לישראל במבצע משה, שחלקו עבר דרך מסע רגלי בסודן. "אצלנו בקהילה יש נוהג שלא מדברים על דברים, מתוך התחשבות, לא להטריד אחרים בצרות", היא אומרת, כשנשאלת אם המסע לארץ בא לידי ביטוי בעבודותיה. "עברנו דברים לא קלים, ואני מרגישה שהדברים הלא מדוברים באים לידי ביטוי ברישומים וניתן להם פורקן".

יוסף רון: "את כל הזמן צריכה לשאול את עצמך למה את מציירת ולמה עכשיו, ובכל ציור צריכה לקרות הפתעה" צילום: יובל חן

היא בוגרת המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, ולאחר סיום התואר המשיכה ללמוד ציור אצל האמן צבי לחמן ואצל הצייר דוד ניפו. "מצבי למדתי לקחת אחריות על הציור כולו. לשאול את עצמך כל הזמן למה אתה מצייר, ולמה עכשיו. בציור צריך לקרות משהו, איזושהי הפתעה, סיבה לכך שהתיישבת וציירת. זהו מסע חיפוש של תנועה ארוכה בציור ולא להיתפס לאירועים מקומיים".

בין קוביזם לאקספרסיוניזם

יוסף רון מתמחה ברישומי פחם עזי מבע ורגש. "עבודותיה משלבות בין מסורת ציור ריאליסטי ובין עקבות של קוביזם ואקספרסיוניזם", כתבו השופטים בנימוקים לבחירתה. "היא מחוללת החייאה רעננה ומקורית של מדיום הרישום, בעידן שבו שולטות מדיה אחרות בעלות ווליום גבוה כמעט בלתי ניתן לתחרות".

כך למשל, דיוקן אביה הוא ציור קטן של דמות היושבת במרחב, ורק פרטים בסיסיים מתוארים בו, מספיק כדי לייצר סצנה חיה, שלוכדת את הצופה. "בימי שישי אבא ששומר שבת, יושב על הספה בפינת הסלון ומחכה לשבת שתיכנס. הוא מתקלח ומגהץ את בגדיו. זה רגע מהחיים", מתארת יוסף רון.

מימין בכיוון השעון: "הבן של אגרנש" (דיוקנו של אברה מנגיסטו), "דיוקן יאלמוורק" (אמה של יוסף רון) ו"דיוקן אבא" צילום: ברק רובין

הזכייה בפרס שיף תזכה את יוסף רון בתערוכת יחיד במוזיאון תל אביב — קפיצת מדרגה עבור האמנית, שעד כה הציגה בתערוכות קבוצתיות בארץ ובאדיס אבבה. בשנה החולפת השתתפה בשתי תערוכות קבוצתיות: "במקומה" באוצרות "אידריס" שהוצגה במוזיאון יפו ו"קו הצבע" באוצרות זוודיתו יוסף סרי שהוצגה במכללת ספיר. בתערוכה של "אידריס", הציגה האמנית נשים ממשפחתה "מתוך רצון של לגרום לאנשים לראות צד אחר", היא אומרת. "בכל פעם שאני נתקלת בסיפור של גזענות והתייחסות שלילית לקהילה זה מטריף את דעתי. יש בציבור הנחת יסוד מתנשאת שאנחנו, אנשי הקהילה האתיופית, לא מסוגלים. שאין לנו יכולת. שהקהילה שקועה בעבריינות ובשכונות, ובלתי אפשרי לצאת מזה. אבל הדור שלנו פורץ את המחסום הזה. רואים הצלחה של הקהילה באמנות, במוזיקה ובתיאטרון, למרות הקשיים וההתחלות שהן קשות. זו לא אותה התחלה כמו למי שנולד וגדל כאן".

"מרחיקים את הסבל שלנו"

התערוכה הקבוצתית בספיר עוררה בהתחלה התנגדות אצל יוסף רון, משום שכל משתתפותיה היו ממוצא אתיופי. "חששתי שהחיבור בתערוכה ייעשה רק דרך המוצא", היא אומרת, "אך בסופו של דבר הבנתי את החשיבות בלעשות משהו שהוא שלנו ושאף אחד לא יתערב בו. יצרנו תערוכה בנושאים שמעסיקים את הקהילה האתיופית, ואני ציירתי דיוקנאות של הבנים שנהרגו מאלימות משטרתית כדי להדהד את חוסר הצדק כלפי הקהילה שלנו".

יוסף רון ציירה את דיוקנותיהם של יהודה ביאדגה, בן ה־24 שנורה בידי שוטר בבת ים בינואר, של יוסף סלמסה שהיה קורבן לאלימות משטרתית, ואת אברה מנגיסטו, שחצה את הגבול לעזה ואף אחד לא יודע מה עלה בגורלו. "אני שואלת את עצמי איך הדבר הזה נשאר

רק כאב של הקהילה, איך זה לא מזעזע אימהות אחרות?

"בישראל אנחנו הוא האחר. קהילה בתוך החברה, כך שיש הרחקה של הסבל שלנו, אומרים 'זה לא נוגע לי'. מאז שיש לי ילדים, התחלתי לחשוב על האימהות שנמצאות בעזה, ללא חשמל ועם תינוקות רכים. לפני כן לא נתתי על זה את הדעת, הם היו האחר. היום אני מזדעזעת. קל יותר להזדהות עם מי שאיתך או מי שדומה לך. אנחנו, הקהילה האתיופית, עדיין זרים, אוכלוסיה משונה בתוך החברה".