כ־100 אלף דירות במגזר הכפרי אושרו - ונתקעו

במאות היישובים הכפריים בישראל יש פוטנציאל לא ממומש לתוספת של כ־159 אלף דירות. מתוך דירות אלו 93 אלף כבר בתוכניות בנייה מאושרות שטרם מומשו, ו־66 אלף נוספות כפוטנציאל תכנוני - כך עולה מעבודת ניתוח שערכה הרשות לתכנון ופיתוח החקלאות, ההתיישבות והכפר, הפועלת במשרד החקלאות, ואשר הגיעה לידי "כלכליסט".

המסמך, שאותו הכין עבור משרד החקלאות משרד המתכננים ד.מ.ר פיתוח ערים ואזורים בשיתוף אנשי המשרד, קורא לרשויות השונות להבין מהם החסמים העומדים בבסיס הכמות העצומה של תוכניות הבנייה במגזר הכפרי שאינה מתממשת. "לימוד החסמים חיוני על מנת לאפשר מימוש הפוטנציאל השיווקי", נכתב.

הרחבה בקיבוץ דגניה ב'. נושא נפיץ

בדיקת משרד החקלאות נערכה ב־835 יישובים המוגדרים ככפריים, בהם מושבים, קיבוצים ויישובים קהילתיים. ביישובים אלה קיימות כיום כ־176 אלף דירות, כך שיישום כלל התוכניות הלא ממומשות יהווה תוספת של יותר מ־50% לכמות הדירות הקיימת.

פילוח גיאוגרפי של 93 אלף הדירות המאושרות שנמצאו ביישובים אלה מעלה כי רובן המכריע בפריפריה. במחוז הצפון מדובר על היקף התוספת הגבוה ביותר, עם כ־40 אלף דירות, במחוז הדרום 27 אלף דירות. שני המחוזות יחד מהווים 73% מפוטנציאל השיווק הארצי.

במחוז המרכז הפוטנציאל לתוספת נמוך משמעותית ועומד על כ־12 אלף דירות, ובמחוז יו"ש כ־9,000 יח"ד. במחוזות ירושלים וחיפה מדובר בפוטנציאל נמוך של כ־5,000 דירות בשני המחוזות יחד, בשל מספר היישובים הקטן והיקף נמוך של תוכניות מאושרות.

נושא נפיץ 

נושא הבנייה למגורים במגזר הכפרי נחשב נפיץ במיוחד במהלך שני העשורים האחרונים, ובפרט מאז בג"ץ הקשת הדמוקרטית המזרחית. בעבר יועדו מגרשי ההרחבה במושבים ובקיבוצים כמעט במלואם לבני היישוב המורחב בפטור ממכרז, אף שמדובר בקרקעות מדינה. אולם מאז הבג"ץ שינתה רשות מקרקעי ישראל את מדיניותה, והחלה לנסות להחיל קריטריונים שוויוניים יותר להקצאת המגרשים. בתגובה חדלו חלק מהיישובים לשתף פעולה, והמוטיבציה להקמת הרחבות בחלק גדול מהם ירדה.

גם בתחום תכנון הערים נחשבת בנייה למגורים בהיקף גבוה במגזר הכפרי למזיקה מכמה סיבות, ובהן הגדלת השימוש ברכב הפרטי ופגיעה בערים הסמוכות, הננטשות על ידי פלח האוכלוסייה האמיד יותר לטובת הכפר.

מנגד, גורמים במשרד החקלאות מצביעים על השלכות חיוביות של תוספת הבנייה ביישובים הכפריים. ד"ר רותי פרום אריכא, מנהלת רשות התכנון במשרד החקלאות ואחת מעורכות העבודה, אומרת כי למשרד יש צורך לתכנן את ההתיישבות הכפרית כחלק ממתן מענה לתוספת דירות במדינה, אך גם כדי להצעיר את היישובים, לאפשר חזרה של בנים ליישובים והמשך לחקלאות וכן לאפשר קליטה של משפחות חדשות.

"העדיפות שלנו היא שקודם כל הנחלות ביישובים החקלאיים יאוכלסו במלואן", היא מסבירה. "צריך לאפשר את זה אבל זה קורה לאט. לכן, אם רוצים שהיישוב יקלוט תושבים לפני שיזדקן, הוא נזקק גם להרחבה הקהילתית. ביישובים בפריפריה רואים משפחות גדולות שבהן רק בן אחד נכנס לנחלה כבן ממשיך והשאר מקבלים מענה בהרחבות הקהילתיות. דעתנו פחות נוחה כשזה מוצע רק לבנים חוזרים, ואנחנו חושבים שהאוכלוסייה צריכה להיות מגוונת יותר. דרך תכנון טוב אנחנו מנסים למזער את הממשקים האלה".

לפי פרום אריכא, אחת המסקנות שעלתה מהעבודה היא שיש להמשיך לשלב הבא של ניתוח החסמים, המחייב לימוד של כל אזור ואזור. "בערבה התיכונה למשל יש קליטה, אבל הגרף הוא שטוח יחסית. זה בעיקר קליטה לנחלות, ועכשיו הם פיתחו מגרשים מאוד ייחודיים למגורים ולתעסוקה כדי למשוך אוכלוסייה נוספת, מאחר שלא כל אחד מסוגל להגיע למקום ולעסוק בחקלאות". המשמעות, לדבריה, היא השקעה של לפחות מיליון שקל במשק חקלאי - ולכן הגיוון חשוב.

"בגולן המשרד מעורב בצמיחה של תוספת נחלות, ושם זה משווק בקצב טוב יותר", היא מוסיפה. "היעד היה 750 נחלות בחמש שנים וזה בהחלט שינוי מגמה, כרגע הם הגיעו ל־550 נחלות. באזור עוטף עזה יש צמיחה מאוד יפה למרות התנאים הקשים. זה מתנהל תחת החטיבה להתיישבות, ושם הקליטה היא בעיקר לקיבוצים, בעיקר במסגרת חברות".

לדברי פרום אריכא, לעומת הצפון והדרום, במרכז כמעט לא נותרו נחלות פנויות, והוחלט לא להקצות עוד נחלות במחוז זה. לדבריה, מוסדות התכנון מקשים במקרים מסוימים על בנייה במגזר הכפרי. למשל, מוסדות התכנון רוצים לראות את המועמד מתפקד כחקלאי טרם קבלת הנחלה. "זה כמובן בלתי אפשרי", היא מוסיפה. "אסור לשכוח, שיש מקומות שנחלה היא מה שמושך אנשים, ולכן הדרישה של מוסדות התכנון לא עובדת, הנחלה היא מוצר שיווקי לחיבור בין התיישבות לחקלאות".