מונדיאל הנשים מתחיל בצרפת: מחאה מעמדת עוצמה

אדה הגרברג הנורבגית היא שחקנית הכדורגל הטובה בעולם. ויש לה כל התארים והנתונים להוכיח זאת: 255 שערים ב־254 משחקים בקריירה, זכייה בתואר הבלון ד'אור הראשון שחולק לנשים ושלושער במחצית הראשונה בגמר גביע ליגת האלופות שבו ליון שלה ניצחה את ברצלונה (האדם השני שעושה זאת אחרי פרנץ פושקאש ב־1962 בהפסד 4-3 של ריאל מדריד לבנפיקה). זו לא תהיה הגזמה לומר שהיא הליאו מסי של כדורגל הנשים. אולי אפילו בעלת השפעה גדולה יותר.

כמו במקרה של ליאו מסי וכריסטיאנו רונלדו, גם הגרברג משחקת בקבוצת כדורגל הנשים הטובה בעולם, אולימפיק ליון הצרפתית. מדובר בקבוצה שזוכה באינסוף תארים. Olympique Lyonnais Féminin הוקמה ב־2004 וזכתה ב־13 אליפויות רצופות. הקבוצה זכתה גם בשש אליפויות אירופה, ארבע מהן ברציפות (פעמיים היתה סגנית אלופת אירופה). במדי הקבוצה משחקות יוג'ין לה סומר, אמנדין הנרי, לוסי ברונז, וונדי רנרד, דזניפר מארוסזאן וכוכבות־על אחרות שיככבו במונדיאל הנשים שיתחיל ביום שישי הקרוב בצרפת.

הגרברג: אני רוצה את הטוב ביותר לספורט. אני רוצה את הטוב ביותר לנערות שבאות אחריי. זה נשמע כמו קלישאה, אבל זו האמת" צילום: אי פי איי

אף שהגרברג נחשבת לשחקנית הטובה בעולם, היא לא תשתתף במונדיאל עם נבחרת נורבגיה מולדתה. למה? מחאה. מה הגרברג רוצה? בפשטות? שיתייחסו לכדורגל נשים ברצינות — כמו בליון.

המודל של ליון: קבוצת נשים שאינה אחות חורגת

אז מה עושים בליון? קודם כל, ליון היא קבוצת כדורגל מקצוענית מלאה. תקציב הקבוצה עומד על 15 מיליון יורו, והשחקניות מקבלות שכר גבוה מספיק כדי שיתמקדו רק בכדורגל ולא ילכו לעבוד במקומות אחרים, כפי שקורה בקבוצות רבות. ליון פמינין משלמת בערך פי שלושה יותר מאשר כל קבוצה אחרת. אבל זה לא רק העניין של הכסף. ז'אן מישל אולאס, נשיא אולימפיק ליון, החליט להשקיע סכומים רבים במעטפת של הקבוצה שנהנית מהמתקנים הטובים ביותר, ממעטפת אימון ובריאות מלאה ומהכבוד המלא של המועדון והעיר.

קבוצת הנשים היא לא אחות חורגת של קבוצת הגברים כפי שקורה במועדונים רבים אחרים. היא לא משהו שמשקיעים בו רק בגלל שההתאחדות מחייבת לעשות זאת. היא פרויקט ספורטיבי אמיתי, ולכן זו הקבוצה הטובה בעולם.

"יש לנו כל התנאים לעבוד קשה ולהצליח. אנחנו מקבלים את אותם התנאים כמו הגברים", הסבירה הגרברג לאתר של אופ"א. "הרגשתי כאן בבית מהרגע הראשון. אנחנו משולבות בחיי המועדון כמו הגברים. זה המועדון שלנו כמו של הגברים. אנחנו חלק ממנו. זה משהו שצריך להעריך, ואני מעריכה את זה מאוד".

את אותו היחס בדיוק דורשת הגרברג מהתאחדות הכדורגל הנורבגית. כלומר, היא לא רוצה להרגיש שאין יחס שווה בין כדורגל הנשים וכדורגל הגברים במדינה. עד כדי כך שבגיל 23 היא מוכנה לוותר על השתתפות במונדיאל כדי להעביר את המסר הזה.

הגרברג גדלה בבית ספורטיבי עם שני הורים ספורטאים ואח ואחות. "כולם היו משחקים הכל, בלי קשר לאם אתה בן או בת". אחותה, אנדרין, משחקת בקישור של פריז סן ז'רמן וגם היא לא תשחק בנבחרת נורבגיה במונדיאל. "אנחנו ב־2019 וצריך להיות שוויון בכל דבר. לנשים חייב להיות מקום בחברה ובספורט", אמרה הגרברג ל־CNN. "צריך להמשיך להתעקש על זה כל יום. אף פעם לא להפסיק לדרוש שוויון והתקדמות. כל שחקנית צריכה להשתמש בקול שלה כדי לגרום לדברים לקרות".

ההשקעה בכדורגל נשים לא מספיקה. בוודאי לא עבור ספורט שעד שנות האלפיים המוקדמות לא זכה כמעט להשקעה מוסדית. ובטח עבור ספורט שבמדינות רבות לא היה חוקי עד שנות השבעים של המאה ה־20. עדיין יותר מ־60% מהכדורגלניות המקצועיות מרוויחות פחות מ־600 דולר בחודש, הפרסים הכספיים שמחלקים מוסדות הכדורגל לא שווים אפילו 5% מהפרסים לגברים, וברוב התאחדויות הכדורגל משקיעים פחות מ־5 דולר בכל שחקנית (לעומת עשרות אלפי דולרים “ציבוריים” שמושקעים בכל כדורגלן) ורובן בכלל חצי מקצועניות.

בנוסף, פיפ"א, שכבר התחייבה כמה פעמים להתייחס ברצינות לכדורגל נשים, לא באמת מחויבת לכך. ממכירת כרטיסים שערורייתית (משפחות שקנו כרטיסים לא יוכלו לשבת יחד) ועד העובדה שמונדיאל הנשים ייערך במקביל לטורנירי הגברים קופה אמריקה וגולד קאפ. "זה מגוחך ומאכזב", אמרה מייגן ראפינו, הכוכבת של נבחרת ארה"ב.

היסטוריה של מאבקים למען שוויון גם בספורט

הגרברג דורשת לשנות את כל זה והיא מתחילה בבית. "זה לא קשור לכסף", אמרה לסוכנות אי.פי. "זה קשור לניסיון שלי, מליגת הנערות עד הנבחרת הבוגרת בנורבגיה. אני רציתי התייחסות רצינית יותר של ההתאחדות לכדורגל הנשים. רציתי פידבק. רציתי לדעת עם מי אני יכולה לדבר". הגרברג נפגשה עם ראשי ההתאחדות ודרשה שיותר כסף יושקע בתשתיות לכדורגל נשים. שיהיה שוויון בכל הקשור למעטפת ולארגון.

"כשזה לא עבד, הייתי חייבת לקבל החלטה ולכן לא אשחק במונדיאל. החיים מלאים בהחלטות קשות שאנחנו צריכים לקבל. תמיד כיבדתי את הסכומים שהגברים מרוויחים. הפערים עצומים וחייבים לתת את לנשים צעירות וילדות את אותה הזדמנויות כמו שיש לגברים. שם זה צריך להשתנות. יש התאחדויות, יש מועדונים, יש גברים בכל המקומות שבהם מקבלים החלטות. הם צריכים להראות אחריות. יש להם אחריות לקדם את הנשים למקום הנכון. את כדורגל הנשים למקום הנכון".

עד 1976 ההתאחדות הנורבגית כלל לא הכירה בכדורגל הנשים, אך כעת ניתן לומר שהיא חלוצה במלחמה לשוויון מגדרי במשחק. נורבגיה היא המדינה הראשונה שבה נבחרות הנשים והגברים מקבלות שכר זהה. לפי ההסכם, נבחרות הנשים ייהנו השנה משכר של 2.5 מיליון קרונה נורבגית (302,750 דולר) ושתי הנבחרות הלאומיות יקבלו 6 מיליון קרונה (726,900 דולר) בכל שנה לאחר מכן. השוויון הושג לאחר ש־550 אלף קרונה (60 אלף דולר) ששחקני נבחרת הגברים קיבלו בשל פעילות מסחרית, הועברו לנבחרת הנשים. אבל לפי הגרברג, הכסף הוא לא כל הסיפור. הדרישה היא למעטפת זהה, שימוש באותם מתקנים, השקעה דומה באימון ובטיפולים.

העובדה שנשים בספורט צריכות להיאבק יותר על שוויון לאחר שהחוק כבר קבע שהן שוות אינה חדשה. ב־1972 בית המשפט העליון בארה”ב קבע (לפי סעיף 9 לאמנת החינוך, Title IX) כי אוניברסיטאות ציבוריות חייבות להשקיע את אותם הסכומים שהן משקיעות בענפי ספורט גבריים, גם בענפי ספורט נשיים. זה לא קרה באופן מיידי, ורק מחאות של נשים הובילו את השינוי.

באביב 1976, למשל, כריס ארנסט, חותרת אולימפית והקפטנית של נבחרת החתירה של אוניברסיטת ייל, דרשה מראשי האוניברסיטה להקים חדרי הלבשה ראויים לנשים, כמו אלה של הגברים. היא הובילה את 18 החברות שלה לנבחרת למשרדי מחלקת הספורט של ייל, שם, מול המנהלים, הורידו את חלוצותיהן וחשפו פלג גופן העליון שעליו נכתב בגדול Title IX. על המחאה שמעו בכל ארה"ב והיא הגיעה לשער ”הניו יורק טיימס”. בתוך פחות משבועיים בנו לנשים חדרי הלבשה ראויים, ולאחר מכן ראשי האוניברסיטה וידאו כי החוק ייאכף.

המחאה של הגרברג שונה אבל גם תופסת כותרות בעולם, ואולי תוביל לשינוי שהיא דורשת. אפילו אם לא תופיע באירוע כדורגל הנשים הגדול בכל הזמנים באיצטדיון בליון, שלו היא קוראת “בית”. "זה לא עוצר אותי מלקבל החלטה שאני מאמינה בה בכל לבי", הסבירה הגרברג. "אני רוצה את הטוב ביותר לספורט", אמרה ל־CNN. "אני רוצה את הטוב ביותר לנערות שבאות אחריי. זה נשמע כמו קלישאה ­­— אבל זו האמת".