שי צברי: "מוזיקה ריפאה אותי מעצב"

"מוזיקה ריפאה אותי מעצב ומכעס וניחמה אותי במשך הרבה שנים, והיא עושה את זה גם היום", אומר שי צברי, מוזיקאי שחוקר מוזיקה כמו מגלי ארצות. מאז אלבום הבכורה שלו, "שחרית" (2015) הוא נחשב לאחד היוצרים החדשניים בארץ, אחד מנציגיה הבולטים של תנועת המוזיקה החדשה, שמשלבת בין המסורתי והעתיק לאלקטרוניקה ורוק.

ובכל זאת צברי (45) ממעט להתראיין. הוא מדבר לאט, בשקט ובעדינות, מקפיד על כל מילה, כמי שמודע לחשיבותן ושומר בקנאות על חייו האישיים. כל שהוא מוכן להסגיר זה שהוא גרוש פלוס שני ילדים, שאותם הוא מגדל בסמוך להוריו בבת ים.

צברי. "התעכבתי עם ההקלטה של אלבום שני כי חששתי מאיך שהוא יתקבל" צילום: גאיה ס. טרטל

אביו היה חזן וסבתו מקוננת, אבל צברי נאבק שנים ארוכות עם המוזיקה: הוא למד ברימון ועבד עם עידן רייכל, אך התקשה להתחייב לקריירה מוזיקלית, עד שב־2007 ברי סחרוף נתן לו את הזדמנות חייו, לשיר באלבום "אדומי השפתות". מאז הוא שיתף פעולה גם עם דקלה וקותימאן, ונהפך לחלק בלתי נפרד מהנוף המוזיקלי המקומי.

"מאז שאני ילד אני קצת היפי בנשמה שלי", הוא מסביר את פלורליזם התרבותי שמאפיין אותו ואת יצירתו. "אני לא מאמין בגבולות. כשאנשים אומרים שהם אוהבים מוזיקה כזו ולא אחרת, זה נראה לי מגוחך. אנחנו חיים במדינה כל כך עשירה תרבותית שלא להכיר בעושר שיש פה, זה פשע. כבר בגיל 14 רציתי להקים יישוב של דתיים, חילוניים ומסורתיים. גדלתי בבית דתי ונמשכתי לעולם החילוני. לא הבנתי למה יש את הצדדים האלה. זה הטריד אותי מאד. אני זוכר שקראתי על היפים שהם גרים בבית אחד בלי חדרים, והרעיון הרשים אותי".

צברי מספר על הכוח של מוזיקה לתת תקווה ברגעים שבהם נראה שהיא אינה קיימת. "היו רגעים מאד קטנים בשנים האחרונות שביקשו ממני לשיר לאנשים חולים, לאנשים בתרדמת. בעיקר כדי לשמח. להוציא אנשים מהעולם שנדמה שהוא סגור", הוא אומר בהתרגשות. מפגש מרגש אחר היה המפגש האחרון עם אהובה עוזרי ז"ל, אחת מההשפעות הגדולות עליו וחברה קרובה, שלה הוא כתב את השיר "מעליי דממה". "יש רגע שלא אשכח, שבו יחד עם כל החברים של אהובה, שרנו לה במחלקה לה ולחולים, במחלקה האונקולוגית בתל השומר. כשירדנו משם, סגנית מנהלת המחלקה אמרה שאף אחד לא ביקש משככי כאבים. הכוח של מוזיקה זה מדהים".

ב־11.6 יתקיים המופע "דלתי מרום" לכבוד 400 שנה ליצירתו של רבי שלום שבזי, שצברי מנהל אמנותית יחד עם ניצן זעירא במסגרת פסטיבל ישראל. בין היתר ישתתפו בו ציון גולן, אסתר רדא, עידן עמדי וברי סחרוף, לצד יוצרים תימניים צעירים כמו שירן אברהם ולירון עמרם.

"גדלתי על סיפורי העלייה לרגל לקברו של שבזי. סבתי ואבי היו צועדים במשך ימים מצנעא לתעיז כדי להתפלל שם. עד כדי כך האמונה שלהם היתה חזקה", נזכר צברי. "השירה שלו היא המרכיב הכי חשוב בספר השירים התימני, דיוואן, שממנו שרים בחגים ובשמחות. הוא היוצר התימני הכי משמעותי".

במופע צברי והמשתתפים שוברים את החלוקה הדיכוטומית המסורתית במוזיקה התימנית, בין שירה גברית לנשית. "שירה גברית היא מאד שבזי", מסביר צברי. "שירת קודש, מדוקדקת, בערבית ובעברית. שירת הנשים היא עממית ולא כתובה. במופע כל הנשים שרות רק שירה גברית, זה חשוב לנו להבהיר שזה שייך לכולם, בלי קשר למוצא ולמין".

לצברי יש גם ביקורת על הגדרות המנטליים שמקימה החברה הישראלית בינה לבין החברה הערבית. "אני חושב שאנחנו חברה מתבגרת, בערך בת 16", הוא צוחק. "אני משוגע על המקום הזה כי יש בו בערה ויצירה, אבל אנחנו צריכים להבין איך אנחנו כחברה מתמודדים מול עצמנו ומול הפלסטינים. כחברה אנחנו צריכים לגדול. אנחנו חברה לא מנומסת, אין לנו אתיקה. ודווקא מהשכנים שלנו אנחנו יכולים ללמוד מלא על נימוס. יש גם דברים לא ללמוד מהם. אני ממש מתפלל לזה שהם ילמדו מאיתנו את מה שהם צריכים ואנחנו נלמד מהם".

בימים אלו עובד צברי גם על הופעה חדשה, שתעלה ב־26.6 באברהם הוסטל בתל אביב, ותכלול סוף סוף גם שירים חדשים, לקראת האלבום השני והמתקרב.

לקח לך הרבה זמן להקליט אלבום שני.

"בימינו מסובך להגיד דברים בצורה של אלבום, והיה לי חשש שלא יידעו איך לקבל אותו. אתה מוציא אלבום כי אתה רוצה להגיד משהו רחב בצורה מסוימת. ורק לאחרונה הרגשתי שהגיע הזמן שלי להגיד את זה".

מסורת המוזיקה עברה גם לילדים לך?

"הם לומדים לנגן על עוד, אבל בחרו בזה בעצמם. חוץ מזה הקטן עושה טריקים באייפד, והבכור כותב שירים מגיל צעיר. אני מחכה ליום שיכתוב לי גם. זה לא נשלט, יש לו משהו להגיד אז הוא אומר אותו. זה דור מדהים".