דיוויד קרוסבי: ההיפי האחרון

דיוויד קרוסבי, איש להקות הסיקסטיז "קרוסבי, סטילס ונאש" ו"הבירדז", היה אחת הדמויות הבולטות של תנועת תרבות הנגד של ההיפים בשנות השישים. וסיפור חייו המרתק זוכה כעת להנצחה בדוקו "דיוויד קרוסבי: זכרו את שמי", שינעל בסוף השבוע את פסטיבל דוקאביב - מהרומן עם ג'וני מיטשל, דרך תאונת הדרכים שהרגה את אשתו הראשונה, ההתמכרויות לסמים, הבריחה מהחוק והסגרתו לאף.בי.איי שהושיבה אותו בכלא לחמישה חודשים, השתלת הכבד, התקפי הלב, הסוכרת והסכסוכים שלו עם כל חבריו ללהקות, ועד הקאמבק של השנים האחרונות, שבמסגרתו הוציא ארבעה אלבומים חדשים בחמש שנים.

דיוויד קרוסבי מתוך הסרט. "הוא יוצר מאוד מצפוני"

הבמאי איי.ג'יי איטון לקח את המצלמה וליווה את קרוסבי בן ה־77 במסע ההופעות האחרון שלו. התוצאה היא סרט שהוא קצת מותחן - האם הוא ישרוד את סיבוב ההופעות הזה? (הוא שרד ובקיץ הקרוב הוא מתכנן עוד אחד), קצת סרט רוק מוזיקלי וקצת מסע במורד שביל הזכרונות, עד הבית שעליו כתבו חברי "קרוסבי, סטילס ונאש" את "הבית שלנו", ועד מועדון ההופעות הראשון שבו הופיעו.

"פגשתי את דיוויד בפעם הראשונה לפני שמונה שנים", מספר איטון, שזהו סרטו הארוך הראשון כבמאי. "אח שלי הוא מרקוס איטון, גיטריסט די מפורסם באמריקה, וכשדיוויד החליט לחזור ולהקליט, הוא הזמין את מרקוס לנגן איתו. כשבאתי לבקר את אחי באולפן ושמעתי את הסיפורים שקרוסבי מספר, מיד הבנתי שיש כאן סרט. שאלתי אותו אם הוא מסכים והוא מיד ענה 'מה שתגיד, אדוני הבמאי'. התחלתי לצלם אותו עם הכסף שהיה לי, ובכל פעם שנגמר לי הכסף, לוויתי עוד. עד שנגמר לי הכסף".

הבמאי איי.ג'יי איטון. "קרוסבי ידוע כטראבל מייקר, ולכן מיהרנו להחתים אותו על חוזה שמשאיר לנו את זכות העריכה הסופית, ושהוא לא יכול לצנזר את הסרט. אבל הוא אהב את התוצאה"

אז נכנס לתמונה הבמאי קמרון קרואו ("ג'רי מגווייר", "כמעט מפורסמים"). "המפיקה שלי הכירה אותו ועשתה בינינו היכרות", מספר איטון. "ברגע שהוא שמע שאני מצלם סרט על קרוסבי, הוא היה בהלם. 'מה, הוא הסכים שתצלם אותו? אני מראיין אותו כבר 40 שנה והוא לא הסכים שאעשה עליו סרט', הוא אמר. הראיתי לו קצת מהחומרים שצילמתי, והוא ביקש ממני שאתן לו לראיין אותו לסרט, וחשבתי שזה יהיה רגע מעניין. הוא נהפך למפיק של הסרט, ומאז כבר היה לנו מספיק כסף כדי לגמור אותו".

קרואו ראיין את קרוסבי לראשונה כשהיה בן 17 וכתב למגזין "רולינג סטון" (תקופה שהנציח בסרטו "כמעט מפורסמים"), ואכן יש משהו בסרט הזה שקצת מזכיר את כתבות הניו ג'ורנליזם שקרואו והמנטור שלו, בן פונג־טורס, עשו על "קרוסבי סטילס ונאש" בשנות השבעים, כתבות ששילבו בין האינטימי והאישי ובין הפוליטי. איטון גם מחדש בכך שהוא מראה איך דניס הופר עיצב את הדמות שגילם ב"איזי ריידר", כנראה סרט ההיפים הגדול ביותר, על דמותו של קרוסבי, כולל השפם, השיער הארוך והדיבור המסטולי.

אחד הדברים היפים בסרט הוא שאיטון משתמש בדמותו של קרוסבי כדי לספר את הסיפור הפוליטי של אמריקה בשנות הששים והשבעים, ואיך הפוליטיקה והתרבות הזינו זו את זו. זה גורם לכך שגם מי שאינו מעריץ של קרוסבי, סטילס ונאש, יכול להבין מה היה בהם עבור הדור ההוא.

"זה משמח אותי שאתה חושב ככה", אומר איטון כשאני אומר לו את זה. "כי אחד הדברים שמגלים על קרוסבי הוא שהוא היה יוצר מאוד מצפוני. היה לו חשוב להשמיע את דעתו ולדבר על הפוליטיקה שלו ולנסות להשפיע".

הרצון הזה להשמיע את דעתו גם היה בעוכריו, וקרוסבי לעיתים נתפס כטראבל־מייקר. אחרי שהתחיל לשאת נאומים פוליטיים בהופעות של הבירדס, הוא פוטר.

לא חששת שקרוסבי ישבש משהו בצילומי הסרט או ימנע את הקרנתו?

"אחד הדברים הראשונים שעשינו, קמרון ואני, היה להחתים אותו על חוזה שמשאיר את זכות העריכה הסופית אצלנו, ושהוא לא יכול לצנזר את הסרט. הוא כל הזמן רצה לראות חומרי גלם וסירבתי. עד שלבסוף הזמנתי אותו ואת ג'ן אשתו לראות את הגרסה הסופית. שמעתי אותם צוחקים ובוכים, וכשהסרט נגמר הוא הסתובב אליי ואמר 'זה פאקינג נהדר, מאן'".