בית הספר "מוזיקה ושקט" מציג: הופעות במקום מבחנים

בית הספר לנגינה "מוזיקה ושקט" נולד במטע תמרים. בתחילת העשור נשלחו מתן כספי, אדוה רוזנברג ועידו צור לשנת שירות בערבה מטעם הנח"ל.

לשלושתם היה רקע מוזיקלי - כספי וצור ניגנו על כלי הקשה, ורוזנברג על פסנתר - והם התחילו לנגן יחד בספונטניות. בהמשך עברו לירושלים, והחלו ללמוד במוסדות רשמיים כמו האקדמיה למוזיקה ובית הספר מזמור, אך דווקא מחוץ למסגרות האלה התחולל קסם מרגש יותר.

בריהון בהופעה עם תלמידי "מוזיקה ושקט". יופיעו השבוע במוזיאון דוד צילום: הדר בשארי

"היינו אז 15 אנשים שהחליטו לארגן לעצמם שני ימי לימודי נגינה מעשיים בשבוע לאורך שנה שלמה", נזכרת רוזנברג (28). "למדנו ג'אז עם ענת פורט, ואלעד לוי לימד מוזיקה אנדלוסית. זה אדיר ללמוד עם החברים שלך. ובגלל שזה היה מגניב, התחילו לפנות אלינו ולבקש להצטרף".

התוצאה היתה בית ספר מעשי למוזיקה, שהקימו השלושה בבית אליאנס הירושלמי, שהיה נטוש במשך 15 שנה. הם השיקו מגמות לימודים לסגנונות מכל העולם -מפלמנקו, דרך מוזיקה פרסית ועד ג'אז מרוקאי, ואספו סביבם מוזיקאים מובילים שנהפכו למורים, ובהם עומרי מור, פרץ אליהו ואייל תלמודי. "השיעורים מאוד מעשיים", מסבירה רוזנברג.

"אין מבחנים או ציונים - אנחנו עושים הופעות במקום מבחנים. אין טעם בציונים, יותר רלבנטי להתאמן ולנגן. זו דרך טובה להראות התקדמות. גם עכשיו, כשיש 80 תלמידים. אנחנו מתעסקים במוזיקה, בלי תארים, ציונים או עבודות, כל מה שחוטא לעיקר". השבוע תהיה הזדמנות לקהל הרחב לראות "מבחן" כזה בלייב - המורים והתלמידים יחגגו את ל"ג בעומר בפסטיבל מיוחד במוזיאון מגדל דוד, שיכלול שבעה הרכבים.

אחד המסלולים הייחודיים ב"מוזיקה ושקט" הוא מסלול מוזיקה אתיופית, הראשון מסוגו בארץ, שאותו מוביל אבטה בריהון, נגן הסקסופון האגדי והמשפיע, שזכה לכינוי "ג'ון קולטריין הישראלי" בשל אופן הנגינה הייחודי שלו. "במפגש הראשון עם אבטה הוא ניגן סולם אתיופי שלא הכרתי, וזה העיף אותי", מספר כספי (28). "אני רגיל לנגן רוקנ'רול ומוזיקה מרוקאית, ונמסתי מהמפגש עם מוזיקה חדשה, שיש בה משהו רגוע, מרגש, אופטימי, נעים ועדין".

בריהון מוביל את האנסמבלים "ראס דשן" ו"תזטה", והוא אחד מהאמנים העסוקים ביותר בארץ. הוא מופיע כמעט בכל יום ברחבי הארץ וגם בפסטיבלי הג'אז הגדולים בעולם. "במוזיקה כולם מחפשים בסוף את השורשים שלהם. ככה מוזיקה מתפתחת. כולם מחפשים צלילים חדשים, ובסוף חוזרים לאיפה שהם נולדו ומביאים משם דברים חדשים", הוא אומר על פילוסופיית הלימוד שלו. "הנגנים שלי שרים שירים משנות החמישים, חלק מהם אני כתבתי וחלק מהם מגיע מאתיופיה. זה כיף שקשה להסביר. והצעירים ממש רוצים ללמוד ולהכיר, יש בהם המון אהבה למוזיקה".

"כבר עשרים שנה אני כאן, ועד עכשיו אני חי פה קשה, ומתמודד", אומר בריהון שבמשך שנים רבות התקשה להשתלב בשל מחסומי השפה. "זה לא קל להיות מוזיקאי בישראל. אבל לא משנה איפה אני חי, התפקיד שלי הוא להעביר משהו שישאר פה" הוא מסכם באופטימיות. "במוזיקה יש אהבה, את יודעת. מוזיקה היא מעטפת של הרבה דברים, של תרבות".

בעיניו, מצבם של עולי אתיופיה בארץ משתפר, אבל לא מספיק. "בכל שנה אני שם לב לשינוי. יש הרבה דברים שמשתנים, אבל צריך אפילו עוד יותר שינוי כי אנחנו חיים ביחד, הילד שלי נולד פה, לאן אני אקח אותו? אני מלמד אותו להיות ביחד, להביא שלום, כל הזמן. להביא את הטוב שלו, זה הפתרון. למוזיקה יש כוח בזה כי היא מקרבת בין אנשים".