רטטוי בנגטיב: המשחק "A Plague Tale"

A Plague Tale

בשוק לא חסרים משחקי התגנבות שבהם כל דבר שאתה פוגש מעוניין להרע לך, אבל "A Plague Tale" מצליח להתבלט משום שהוא משתייך לגל של משחקים שפורח בשנים האחרונות וחותר תחת הגישה הרווחת בז'אנר. במקום "תתחיל קטן וחלש, תתקדם ותתחזק עד שתלמד להרוג בקלילות גם את הדברים הגדולים ביותר", המשחקים הללו מציעים חווייה ריאליסטית ומציבים במרכזם אזרח פשוט שמנסה לשרוד בלי יותר מדי כלים להגן על עצמו, ובעיקר בלי תקווה להתחזק ולרכוש רובים ענקיים שיפתרו את כל בעיותיו.

יש משהו שונה מהותית בלשחק במשחק שמסרב לאפשר לך לחוות פנטזיית כוח מסוג כלשהו. עיקרו של ז'אנר משחקי ההתגנבות הוא למידת דרכיו של האויב ואז הריגה מתוחכמת שלו. אבל משחקים כמו A Plague Tale אינם מתעניינים בזה. המטרה של אמיסיה היא לא להציל את העולם אלא לשמור על עצמה ועל אחיה. להרוג אדם אחר זו משימה גדולה עבורה, לא מאורע אגבי שקורה עשר פעמים בדקה. והמצב הזה לא משתנה יותר מדי לאורך השעות (הלא רבות) של המשחק; היא אמנם לומדת כמה יכולות חדשות, אבל באף שלב לא נוצרת התחושה שהיא נהפכת לגדולה יותר מהסכנות שעומדות בפניה.

וזו המגרעה הגדולה שמכרסמת ב־"A Plague Tale": הוא כל כך אפל, כל כך רציני, כל כך מדכא, שמשהו בבניית העולם שלו פשוט לא עובד. על כל הדברים שהוא עושה נכון וטוב — מהעיצוב היפהפה, דרך בניית החידות ועד תחושת האימה שהוא נוטע בשחקן — הוא גם נופל בטעות הנפוצה של "רציני = חשוב = טוב". אפילו השימוש בכותרת המשנה שלו "Innocence" מעצבן. כאילו שבלעדי התוספת הזאת1 לא היינו שמים לב שאנחנו משחקים ילדים שמתמודדים עם גורל נוראי.

משחקים יכולים וצריכים לדבר על סוגיות רציניות, אבל זה לא אומר שהם חייבים להיות כל כך חמורי סבר כל הזמן. "A Plague Tale" שאב המון השראה מלהיט אינדי קטן ומבריק מלפני כמה שנים טובות, "Brothers: A Tale of Two Sons". גם "Brothers" עסק בשני אחים צעירים שיוצאים למסע מסוכן, אבל האווירה שלו היתה יותר פנטסטית וצבעונית, ודווקא זה טען את הטוויסט הטראגי הבלתי נמנע בסופו בהרבה יותר רגש ומשמעות. לעומתו, "A Plague Tale" לא מפסיק להזכיר לנו כמה העולם שלו נוראי, כמה אמיסיה אמיצה, כמה הוגו תמים — עד שמתחשק לצעוק על המסך "כן! אני יודע! הבנתי!". במילים אחרות, הטקסט של "A Plague Tale" מעניין מאוד — אבל כשמגיעים לאגף הסאבטקסט מתחילות הבעיות.