העין שראתה הכל: על העיתונאית מארי קולווין

מארי קולווין היתה אחת מעיתונאיות המלחמה המפורסמות בעולם. כתבותיה ל"סאנדיי טיימס" הלונדוני הביאו אותה לכל מוקדי הסכסוך הגדולים בעולם, מדינות שנקרעו על ידי מלחמות אזרחים שהקוראים במערב כמעט לא ידעו עליהן וזוועות שמשטרים אכזריים הצליחו להסתיר מהעולם. בתקופה שבה נדמה היה שלאף אחד לא אכפת ממותם של ילדים שנקלעו לחילופי אש בין צבאות ובין כוחות מורדים, למארי קולווין היה אכפת, והיא שילמה על כך מחיר כבד. היא חיה על זמן שאול, מתחמקת מקליעים ופצמ"רים ורואה את עמיתיה העיתונאים נהרגים לצדה בזה אחר זה. ב־2012 הגורל הזה הגיע גם אליה והיא נהרגה בהפצצה של צבא אסד בעיר חומס בסוריה.

רוזמונד פייק בתפקיד קולווין, שמתה בהפצצה בסוריה ב־2012. עלילה חונקת צילום: Studio/Produzent

הסיפור של קולווין מגיע אלינו שבע שנים לאחר מכן ב"מלחמה פרטית", סרט קולנוע מטלטל למדי על אודותיה, שהפיקה שרליז ת'רון וביים מתיו היינמן, בכיכובה של רוזמונד פייק הבריטית ("למות ביום אחר", "נעלמת"). עבור היינמן זה הסרט העלילתי הראשון אחרי קריירה עטורת הישגים כבמאי דוקומנטרי (על סרטו "קרטל לנד" היה מועמד לאוסקר), ואכן נדמה בתחילה שהוא פשוט מביים סרט תיעודי המלווה בקטעי קריינות של קולווין האמיתית מתוך ראיון איתה. אבל ככל שהסרט נמשך, וקולווין עוברת מאזור לחימה אחד לשני, הסרט עוזב בהדרגה את המציאות ונכנס עמוק יותר לתוך נפשה המסויטת של האשה שבשבילה סיקור מלחמה אינו רק שליחות, אלא גם התמכרות שהיא לא מסוגלת להיגמל ממנה. אלכוהול, סקס והרס עצמי הופכים להיות הכלים שבאמצעותם היא מנסה להקהות את הייאוש, את הכאב ואת הפלאשבקים שרודפים אותה ושבתוכם היא חיה.

הסרט עוקב אחרי כל תחנה בחייה: בסרי לנקה היא מאבדת עין מפגיעת רסיס ומחליטה לחבוש רטייה שחורה בהשראת משה דיין (אחד מרשימת האנשים הכי סקסיים עם עין אחת, שהיא וחבריה מקבצים); בעיראק היא עוזרת בחשיפת קבר אחים ולוקה בתסמונת פוסט־טראומטית שמדרדרת אותה לאלכוהוליזם; באפגניסטן היא עדה להתפוצצות אוטובוס עם ילדים ממטען צד; בלוב היא חוזה בהוצאה להורג של מועמר קדאפי; ובחומס בסוריה, שבה על פי עדותה היא רואה בעינה האחת את הדברים הכי איומים שהיא ראתה בימי חייה, היא מתה. כתבותיה ודיווחיה לסי.אן.אן הפלילו את אסד בהפגזת אוכלוסיות אזרחיות.

את הסרטים התיעודיים שלו היינמן רגיל לצלם ולערוך בעצמו, אבל למשימתו הראשונה כבמאי עלילתי הוא גייס את רוברט ריצ'רדסון, שעל חגורתו תלויים שלושה פרסי אוסקר ושותפות ארוכת שנים עם אוליבר סטון וקוונטין טרנטינו. ריצ'רדסון השאיר מאחור את משאיות התאורה שלו, שם מצלמה על הכתף, ויצא עם היינמן לירדן, לרוץ אחרי האקשן כמו צלם ניוז. אלא שבידיו של צלם רב־אמן, שעובד כל כך טוב גם עם אור זמין וגם עם תנועות מצלמה, התוצאה נעה על הגבול היפהפה שבין היפר־ריאליסטי לבין היפר־מסוגנן, שלרגעים מזכיר את העבודה של הצלם בארי אקרויד בסרט "מטען הכאב".

לא לגמרי ברור אם "מלחמה פרטית" הוא סרט שמנסה לחגוג את מקצוע העיתונות ואת חשיבותו בחשיפות עוולות העולם, או שהוא משתמש בדמותה של קולווין כדי לשמש עד אמין לכל מעשי האלימות שהציפו את העולם הזה בדם ובאכזריות ב־20 השנים האחרונות, אבל ככל שהוא נמשך הוא גם נהיה וירטואוזי יותר מבחינת המשחק והתצוגה הקולנועית, וגם בתחושת החנק שהוא מייצר, כשחבל תלייה מטאפורי הולך ומתהדק סביב צווארה של קולווין.