חייבים להגדיר סל שירותים בסיסי ברשויות המקומיות

חזרתו המסתמנת של יו"ר ש"ס, אריה דרעי, למשרד הפנים בממשלה החדשה מגדילה את הסיכוי ליישומן של רפורמות בשלטון המקומי. הערכה זו נובעת מהרקורד של דרעי בהובלת שורה של רפורמות בקדנציה הקודמת, לרבות הקמתן של שש ועדות קבועות לבחינה מחדש של גבולות בין רשויות מקומיות, בעיקר בפריפריה, ושל חלוקת ההכנסות מארנונה ביניהן כדי לקדם צדק חלוקתי. דרעי גם יזם מבצע רחב היקף לגביית חובות ארנונה בעשרות מיליארדי שקלים, תוך מתן אפשרות לפטורים ולהנחות עבור חייבים. כעת, אתגר אמיתי של דרעי - או של כל שר אחר שיתמנה למשרד - יהיה להתמודד לראשונה עם הצורך להגדיר סל שירותים בסיסי בשלטון המקומי.

נכון להיום, החוק בישראל אמנם מסדיר בפירוט את גביית הארנונה אך מעולם לא הוגדר בישראל מהו סל השירותים המינימלי שרשות מקומית חייבת לספק לתושביה תמורת הארנונה. במלים אחרות, במשך עשרות שנים מתנהל השלטון המקומי בישראל ללא הגדרה ברורה, שקופה ופומבית של השירותים אשר אותם נדרשות הרשויות לספק לתושביהן בתחומים כגון חינוך, רווחה ותרבות.

אריה דרעי צילום: איי אף פי

העמימות הזו תרמה ברבות השנים להיווצרותם של הפערים הכלכליים והחברתיים העמוקים, שאותם אנו מכירים היטב, בין ערים וישובים במרכז ובפריפריה. למעשה, שרי הפנים לדורותיהם עשו הכל כדי לחמוק מלהתמודד באומץ עם הצורך להגדיר סל שירותים מחייב, והעדיפו לעצום את עיניהם ולאפשר לכל רשות לנהוג כרצונה. זאת, חרף המלצות חוזרות ונשנות של ועדות מקצועיות להגדיר סל שרותים מינימלי, ואף חרף ביקורת מצד מבקר המדינה על היעדרו של סל כזה. אפילו מחקר שהזמין משרד הפנים עצמו ב-2013, ואשר המליץ על מדדים ברורים להגדרת סל כאמור, נשאר במגירה ולא יושם.

וכמו תמיד, לחלל שנוצר עקב שתיקתה של הממשלה נכנסים גופים פרטיים ועסקיים. עשרות גופים כאלה פועלים בשנים האחרונות ברשויות המקומיות, חלקן תחת הכותרת "אגודות קהילתיות", והם מספקים שירותים מוניציפליים. השירותים האלה ניתנים תמורת גביית תשלום נוסף מהתושבים, מעבר לארנונה שכולנו ממילא משלמים.

ספק אם המצב הזה חוקי. משרד המשפטים הבהיר בעבר, כי אסור לאגודות קהילתיות להעניק שירותים המצויים בתחומי האחריות של הרשויות המקומיות, ובית המשפט העליון עיגן עקרון זה בפסיקתו. אך כל עוד משרד הפנים מסרב להתערב, ונמנע מלקבוע מה בדיוק נכלל באחריותן של הרשויות, התחום נותר פרוץ. כפועל יוצא, הגופים הפרטיים ממשיכים לפעול באין מפריע. לרוב הם אפילו טוענים כי מדובר בשירותים שאינם מחליפים את שירותי הרשות, אלא באים בנוסף להם. גם אם הטענה הזו רחוקה מהמציאות, קשה לתת לה מענה כל עוד אין הגדרה ברורה לשאלה אילו שירותים חייבת הרשות לספק.

עם השנים נוצרו בשלטון המקומי גם שיטות בעייתיות, המנציחות את העיוות שבהיעדר סל מינימלי ובכניסתם של גופים פרטיים לזירה. לדוגמא, המנגנון השנוי במחלוקת לגבי ועדות קבלה ליישובים קהילתיים אינו כולל רק הליכי מיון וסלקציה כתנאי למגורים בישוב אלא מחייב את המועמדים להתחייב גם כי ישלמו לגופים פרטיים הגובים תשלומים עבור אספקת שירותים מוניציפליים. כך מוביל היעדר ההגדרה של סל שירותים מוניציפלי מחייב למערכת שלמה של כשלים, הבאים על חשבון התושבים.

שר הפנים הנכנס יהיה חייב אפוא לעשות סדר בשיטה. הגדרת סל שירותים מינימלי תייעל את עבודת הרשויות המקומיות, תבלום את הגבייה הכספית הנוספת עבור ההפרטה הפסולה של השירותים המוניציפליים לידי גופים פרטיים, ובעיקר תבטיח שהציבור הישראלי יקבל שירותים נאותים ובאופן שקוף תמורת הארנונה.

הכותב הוא שותף מייסד במשרד הר-זהב, אדלשטיין, ברמן, המייצג את עמותת אביב הגליל בעתירה לבג"ץ הדורשת לחייב את משרד הפנים לקבוע סל שירותים מינימלי מחייב בשלטון המקומי