יוצרות הסרט "הכוכב של אנדרה וטאטי": "חיפשנו הפי אנד לשואה"

האחיות אנדרה וטטיאנה בוצ'י גורשו מביתן שבפיומה, איטליה, למחנה ההשמדה אושוויץ־בירקנאו עם משפחתן כשהיו בנות 4 ו־6. שם הן הופרדו מהוריהן ונשלחו אל ביתן הילדים, הקינדרבלוק. הודות לתושייה שלהן ולעובדה שהתחבבו על המשגיחה הגרמנייה שפיקחה על הילדים הן שרדו. הסיפור קורע הלב הזה של השתיים הוא לא בדיוק נרטיב טיפוסי לסרט ילדים, אבל היוצרות האיטלקיות אלסנדרה ויולה ורוזלבה ויטלאו החליטו להעביר אותו באמצעות סרט האנימציה "הכוכב של אנדרה וטאטי", שישודר היום בערוץ כאן חינוכית ובדיגיטל חינוכית.

"חשבנו הרבה זמן אם סרט אנימציה על השואה הוא רעיון טוב", מספרת ויולה. "חיפשנו נקודת מבט שונה, כזו שתאפשר לצופים הצעירים להזדהות ולראות את עצמם. ברגע שהבנו שזה יכול לפנות לקהל שמעולם לא נגע בסוג כזה של תקשורת, הלכנו על זה. חלק מרכזי בעבודת ההכנה היה למצוא את הסיפור הנכון. צפינו בראיונות, סרטים, מסמכים היסטוריים ותמונות, וזה היה עצוב ודרמטי מאוד, בכינו המון. חיפשנו סיפור על ילדים שגורשו למחנות ושרדו. רצינו הפי אנד, שהצופים ילמדו מה קרה שם אבל ייצאו עם תקווה". 

צילום: באדיבות כאן חינוכית

מתוך "הכוכב של אנדרה וטאטי". "המילים של הניצולים שנשארו הם אוצר" צילום: באדיבות כאן חינוכית

"חששנו לקראת הפרמיירה"

ובאמת, הצפייה ב"הכוכב של אנדרה וטאטי" מצליחה לתווך את הזוועות והכאב דרך הפילטר הידידותי של ציורים, ורגעים קשים כמו קריעת ילד מזרועותיה של אמו הופכים מרוככים יותר כשהדמויות מונפשות. קהל היעד הוא בני 9–12 אבל גם מבוגרים ימצאו בו עניין, בעיקר כיוון שזה סיפור אמיתי.

"האתגר העיקרי היה להשתמש בטכניקה המגוונת כדי ליצור מחדש את אווירת מחנה הריכוז ולהביע כאב, צער, אכזבה ופחד", מסבירה ויטלאו. "רצינו לשחזר את מחנה אושוויץ־בירקנאו האמיתי, אבל להוסיף קצת פואטיקה, שייראה מנקודת מבט של ילדים. האנימציה מאפשרת הצגה של מטאפורות. כשמוסוליני והיטלר מדברים אל ההמון, עשן שחור יוצא מהפה שלהם ואת הדברים שלהם לא שומעים בבהירות. ככה אנחנו מצליחות לסמל את התעמולה ואת השקרים, ומערפלות את המוח של הצופים".

אלסנדרה ויולה יוצרת הסרט צילום: ©TANIA/CRISTOFARIPHOTO

אנדרה וטטיאנה בוצ'י עדיין בחיים, ואפילו משתתפות בסיפור המסגרת של הסרט, שאינו מוצג באנימציה. כשהיוצרות פנו אליהן עם ההצעה, נדרש להן זמן להשתכנע, אבל התוצאה ריגשה אותן מאוד. "הגענו לפרמיירה עם חששות", אומרת ויולה. "הן אמנם עקבו אחרי כל שלבי התסריט ואישרו את הגרפיקה, אבל הדרך עד המוצר המוגמר ארוכה והסרט כולל מוזיקה, אפקטים, אווירה. האולם היה מלא בעיתונאים וילדים. אנדרה וטאטי ישבו בשורה הראשונה ורוזלבה ואני לצדן. מדי פעם הפנינו מבט אליהן אבל הן היו רציניות מאוד. כשהסתיים הסרט, העיניים שלהן היו שטופות דמעות והן לא יכלו לדבר. הן

התרגשו ובו בזמן חייכו. הבנו שעשינו את זה".

"מחווה לעבר של משפחתי"

ויולה מרגישה שהסרט שלהן הוא אבן דרך נוספת בשימור זיכרון השואה עבור הדור הבא. "אלה זמנים אפלים ואלימים שבהם האנטישמיות חוזרת להישמע מדי פעם, ואין ספק שחובה להגיע לדור הצעיר באיזשהו אופן. באיטליה נותרו מעט מאוד ניצולים שיכולים להביא את עדותם, והחוויות והמילים שלהם הם אוצר יקר. הטקסטים של אנדרה וטאטי נלקחו ממוזיאון השואה באיטליה, ואלה בדיוק המילים שהן אמרו".

ויולה היא נצר למשפחה יהודית שנספתה באושוויץ. סבתה, שאיבדה את כל משפחתה, אף פעם לא רצתה לדבר על מה שקרה, חוץ מסיפור אחד שהצליחה לדלות ממנה: "יום אחד, כשהיא חזרה הביתה, על השולחן במטבח היה מיץ תפוזים וליד הדלת נעל אחת. מישהו מבני הבית נלקח עם נעל אחת אבל לא ידענו מי, וכששאלנו היא ענתה 'אנחנו לא מדברים על זה'. אבל 'זה' היה חור גדול שנפער בנרטיב המשפחתי שלנו. עבורי הסרט הוא מחווה להיסטוריה של משפחתי. כתיבת השמות של בני משפחתי שנשלחו לאושוויץ ברשימת הקרדיטים השפיעה עליי רגשית. הרגשתי שאני נותנת להם בחזרה את חתיכת העתיד שנלקחה מהם".