שטן עם שני זנבות וטייסים בתחתונים: אגדת מטוס הלייטנינג

שלום, כאן הקברניט; ההיסטוריה של התעופה הצבאית מלאה באגדות וכשלונות, והיום אספר לכם על מטוס שהיה קצת משניהם - ה-P38 לייטנינג. הטייסים אהבו אותו למרות שהתעלל בהם, טייסי האויב המציאו לו שמות מוזרים ואלופי ההפלות של ארצות הברית במלחמת העולם השנייה נשבעו בו. הוא זכה לתהילה מאוחרת במיוחד: ל-F35 קוראים על שמו.

סיפורו מתחיל ב-1937, כשהמלחמה באירופה נראתה בלתי נמנעת; שני קצינים בחיל האוויר האמריקאי ישבו במשרד בוושינגטון וניסחו מכרז. שניהם היו מומחים מנוסים וידעו שעם כניסת ארה"ב למשחק, יזדקק הצבא למטוס קרב ארוך טווח, מה שאומר שיהיה עליו להיות גדול ובעל שני מנועים. והם היו גם מנוסים מספיק כדי לדעת שאין סיכוי שיאשרו להם דבר כזה; מטוסי קרב צריכים להיות עם מנוע אחד, מטעמי תקציב. "אני יודע!", אמר גורדון סוויל לעמיתו בנג'מין קלסי. "נקרא לזה מטוס שצד מפציצים בדרכם למטרה. Interceptor". ונולד השם "מטוס יירוט". הטריק הזה עבד והמכרז שוחרר.

עיצוב הלייטנינג שהגישה לוקהיד למשרד הפטנטים האמריקאי צילום: USPO

לייטנינגים באוויר צילום: ww2awartobewon

האף הענקי שלו הכיל ארבעה מקלעי 0.5 אינץ' ותותח 20 מ"מ. היה זה מטוס הקרב הראשון של ארה"ב בתצורה זו, שסיפקה יתרון מיוחד: כשמקלעים נמצאים בכנפיים, הם יורים באלכסון, לעבר נקודה אחת בה מצטלבים הכדורים, בערך במרחק של 400 מ' מהמטוס. כשכולם נמצאים באף, הם יורים ישר לפנים ונקודת ההצטלבות רחוקה יותר. הלייטנינג יכל לירות לטווח של 750 מ', רחוק יותר מכל מטוס קרב אמריקאי אחר.

חרטומו של המטוס, בו חימושו הכבד צילום: worldwarphotos

ניסוי כלים: מטוס לייטנינג יורה על הקרקע צילום: ww2db

נוח להטסה, לא לישיבה. P38 צילום: worldwarphotos

את עניין החופה הטייסים קיללו ממש כל יום; הטיסה בחום הטרופי, תחת השמש הקופחת של האוקיינוס השקט היתה פשוט התעללות, ובמטוס לא היה מאוורר, שלא לדבר על מזגן. במטוסים אחרים, יכלו הטייסים פשוט לפתוח את החופה ולהתאוורר קצת; בלייטנינג זה היה מפרק אותה ומסכן את הגוף כולו. מה עשו הטייסים? פשוט עלו למטוס בגופיה ותחתונים.

הצטלמו עם בגדים, טסו בגופיות. צוותי לייטנינג צילום: worldwarphotos

אך השמחה היתה עקרה וב-18 באפריל 1943 אף הפכה לאבל כבד. אדמירל איסורוקו ימאמוטו, מפקד הצי היפני ואחד האסטרטגים הגדולים בהיסטוריה המודרנית, הוטס לסיור בקווי החזית במפציץ G4. לצידו שייטו מפציץ נוסף שנשא אנשי סגל, ושישה מטוסי קרב מדגם זירו. לפתע נפתחה על המבנה אש גיהנום: 16 מטוסי לייטנינג צללו וחוררו את אווירוני יפן, שהתרסקו בג'ונגל האי בוגנוויל.

איור הפלת מטוסו של ימאמוטו צילום: WW2live

ימאמוטו היה הקורבן הכי מפורסם של הלייטנינג, אבל ממש לא היחיד: המטוס התגלה כנוח לשליטה, וטווח האש שלו הפך ליתרון מוחץ שהביס אלפי יריבים. לייטנינגים הופעלו בכל זירות הלחימה, והתמודדו גם עם מטוסי מסרשמיט ופוקה-וולף באירופה. הנאצים שנאו אותו, שכן היה זה מראשוני מטוסי הקרב שהיו בעל טווח שאיפשר ללוות את מבני המפציצים ולהגן עליהם ממיירטים גרמנים. הם קראו לו "דר גאבלשוונץ טיופל", השטן בעל שני הזנבות.

"שטן עם שני זנבות" צילום: microsoft

היפנים היו פחות דרמטיים וכינוהו "ני היקוקי, איפאירוטו", כלומר "טייס אחד, שני מטוסים". בזירה האירופית צבר המטוס הפלות, אך גם אבדות ומפעיליו סבלו ממנו; לא היה בו חימום, והטייסים פשוט קפאו מקור בכל הטיסה. בנוסף, סבלו מליקויים טכניים שונים ולא פעם העידו הצוותים שהצליחו להפיל את האויב למרות הלייטנינג שהטיסו ולא בזכותו.

מבנה מפציצי B17 מלווה בידי מטוסי לייטנינג מעל לרומניה; שימו לב שה-P38 בפינת התמונה איבד מנוע צילום: waralbum

ואולם, המטוס צבר לו מעריצים מפורסמים רבים: שלושת האייסים האמריקאים שהפילו הכי הרבה מטוסי אויב במלחמה עשו זאת במטוסי P38; אנטואן דה סנט אקזפרי, מחבר "הנסיך הקטן", הטיס לייטנינג בזירת המזה"ת; הגנרל ג'ימי דוליטל, מפקד גיס האוויר השמיני של ארה"ב, בחר לפקח על הפלישה לנורמנדי מתוך מטוס כזה; ואפילו צ'רלס לינדברג, האדם הראשון שחצה בטיסה את האוקיינוס האטלנטי, הטיס לייטנינג בזירת האוקיינוס השקט כיועץ לחיל האוויר, ואף רשם הפלה של מטוס תצפית.

ריצ'רד בונג, אלוף ההפלות של ארצות הברית במלחמה, בקוקפיט הלייטנינג שלו צילום: worldwarphotos

עם השנים שודרג הלייטנינג, ושימש גם למשימות תקיפה וסיוע קרוב לכוחות הקרקע, צילום, איתור מטרות למפציצים ועוד. וכמובן, הצטיין בלצוד מפציצים ומטוסי תקיפה ותצפית; כשזיהו מבני הלייטנינג את המטרות, יכלו לפתוח באש מדויקת מרחוק, ולהקשות על האויב להימלט. לקראת סוף המלחמה הגיע רנסנס ביחסי הטייסים והמטוסים: הלייטנינג קיבל מאוורר בקוקפיט.

ה-P38 היה מטוס הקרב האמריקאי היחיד שיוצר מתחילת המלחמה ועד סופה, ולאור כל הישגיו לא פלא שלוקהיד קראה ל-F35 על שמו; הוא זה שבכלל הכניס אותה לעסקי מטוסי הקרב.

זה שהיה וזה שהינו: P38 לצד F35 צילום: theaviationgeekclub

אבל את המורשת הכי בולטת שלו אפשר היה למצוא דווקא בתחום הרכב. פרנקלין הרשי, מעצב בחברת קאדילק, היה הראשון שהתלהב מתצורת הזנב הכפול של המטוס והחליט לתת למכוניות שלו סנפירים.

קאדילק אלדוראדו 1959, שזכתה בסנפירי לייטנינג צילום: wheelsage

מהר מאוד הפך העניין לטרנד: כל מכוניות שנות החמישים והשישים בארה"ב זכו בסנפירים כאלה, ובהמשך הגיעו גם לסירות, אופנועים, אופניים וכלים אחרים עם עיצוב שכזה. והכל בזכות שני קצינים שהמציאו מילה, מהנדס מבריק שהמציא אווירון, וטייסים אמיצים שלא התביישו להשאיר את המכנסיים בבסיס. טיסה נעימה!