צת אחרי חצות שיאו־יו עולה לשידור באפליקציית הלייב־סטרימינג הסינית YY, ומתיישבת מול המסך במה שנראה כמו חדר השינה שלה. שיאו־יו היא בחורה נאה בשנות העשרים המוקדמות לחייה, ופניה מעט עגלגלות ומאופרות בכבדות. הקהל באופן טבעי דליל בשעת הלילה המאוחרת. רק 813 צופים מחוברים לשידור, ואני נמנה עמם. ברקע מתנגנים שירי פופ סיניים ושיאו־יו מצטרפת אליהם בשירה. אולי זה בגלל השעה המאוחרת, אבל הקול שלה נשמע רך ומלטף. בהפסקות שבין השירים היא עונה לשאלות ששולחים הצופים בצ‘אט שמתחת על מה היא מתכננת לעשות מחר (רמז: לישון עד מאוחר ואז שוב לעבוד), ומתלוננת על כך שאין לה חבר. לפעמים היא מוסיפה אפקטים סטייל סנאפצ‘ט שהופכים את פניה לפני חזיר לכמה דקות או משבצים מחיאות כפיים. "שיאו־יו, אני רוצה להיות בן הזוג שלך ולאהוב אותך", כותב לה אחד הצופים והיא מצחקקת בביישנות.

פנג טימו, מורה שנהפכה למנחה מצליחה. "מנחה גבר חייב להצטייר כזכר־אלפא, ואילו נשים מצופות למכור מיניות"

לייב־סטרימינג נולד והתפתח במערב, והוא קיים כאחד הכלים בפלטפורמות כמו פייסבוק, אינסטגרם ויוטיוב או באתרים ייעודיים כמו Twitch. אבל דווקא בסין הלייב־סטרימינג צמח לממדים אדירים. בשנים האחרונות הוא נחשב אחת מצורות הבילוי הפופולריות ביותר במדינה, וההשפעה החברתית־תרבותית שלו עצומה. האפליקציה שאני צופה בה, YY, היא אחת מחלוצות התחום במדינה. בנובמבר 2012 הונפקה YY בנאסד"ק לפי שווי של 600 מיליון דולר, ואילו היום היא כבר נסחרת לפי שווי של 5.6 מיליארד דולר — זינוק של פי 9 בתוך שש שנים. היא צברה 90 מיליון משתמשים חודשיים קבועים, שייצרו לה בשנה שעברה הכנסות של 2.29 מיליארד דולר.

אולם YY היא רק אחת מתוך מאות אפליקציות ואתרי לייב־סטרימינג, כמו Douyu, Kuaishou, Inke, Meipai ו־Momo, שיוצרים תעשייה משגשגת. נכון ליולי 2018 היו לאפליקציות הללו 425 מיליון משתמשים במשותף. חברת המחקר הסינית ASKCI consulting העריכה כי הכנסות הלייב־סטרימינג — השידורים הישירים האישיים — בסין ב־2018 הגיעו ל־ 7.4מיליארד דולר, והן צפויות לגדול ל־12.7 מיליארד בשנה הנוכחית.

להכנסות הענק האלו אחראי פיצ‘ר אחד מיוחד שהכניסו האפליקציות. אני שם לב אליו כששיאו־יו מתחילה לשיר ואז מתרחש משהו שלא נתקלתי בו קודם. על המסך קופצים פתאום סטיקרים בצורת סוכריות על מקל, פרחים, בקבוקי בושם, מצלמות ואפילו טבעות יהלום. כל סטיקר מבזיק לכמה שניות על המרקע ולצדו שם משתמש. אחרי חיפוש קצר באפליקציה אני מבין שאלו מתנות דיגיטליות שהמשתמשים קונים למנחה במחירים שנעים בין עשרות אגורות לעשרות שקלים. בקטע מרגש במיוחד של שירה מומטרים על שיאו־יו בבת אחת 50 סטיקרים של מחיאות כפיים, ואני נזכר בחתונות שהלכתי אליהן כילד בשנות השמונים ובהן אורחים זרקו על הזמרים חבילות דולרים. זאת כנראה האנלוגיה הקרובה ביותר למה שקורה כאן.

שיאו־יו מודה למחלקי המתנות באופן אישי ולפעמים מפצירה בהם לתת קצת יותר. "שימו לב שאנחנו בשעת לילה מאוחרת ואני עדיין עובדת קשה", היא צוחקת. "איפה היית אתמול, איך לא ראיתי אותך?", היא ספק מבררת, ספק נוזפת במעריץ שנכנס לצ‘אט. הוא מתנצל שהוא עסוק במיוחד בעבודה לאחרונה. אני מחליט להצטרף לחגיגה. כדי לחלק מתנות צריך קודם להמיר כסף למטבע של האפליקציה. 1 יואן, חצי שקל, שווה ל־0.7 מטבעות של האפליקציה. אחרי שהמרתי כסף, אני רוכש חבילת שוקולדים בצורת לב תמורת 6.9 מטבעות, מחכה לתזמון הנכון ושולח לשיאו־יו. המתנה מופיעה על המסך ואני אפילו זוכה להתייחסות קצרה ממנה. "תודה רבה א־פיי", היא נוקבת בשם הסיני שלי. באופן מוזר אני אפילו די מתרגש.

השעה כבר אחת אחרי חצות, ואפליקציית YY מלאה בחדרי שידור פעילים. רוב מנחי הלייב־סטרימינג בסין (80%) הן נשים, אבל יש גם קבוצת גברים המלהגים בזמן אכילת ארוחה סינית בלילה במסעדה, ומנחה שמשוטט ומצלם ברחוב הומה בתאילנד. אני מדלג בין בחורה אחת, שמדגימה איך לקלוע צמות, לאחרת, שרוקדת בחושניות, לשלישית, שמשחקת עם הכלב שלה. זה מזכיר לפרקים את מופעי הפיפ־שואו הישנים או גרסה מקצועית יותר של שיחות וידיאו־צ‘אט בין זרים שהצליחו בעבר, אבל במונחים מערביים הכל כאן מרומז ותמים הרבה יותר. אין עירום ואיברים חשופים, אפילו לא מחשופים פתוחים, מקסימום חולצה צמודה ומכנסיים קצרים עם טיפת בטן שמבצבצת החוצה. בסוף אני חוזר לשיאו־יו.

חאו. "אנשים רוצים לראות על המסך כסף שנזרק, עבורם זה בידור סנסציוני" צילום: יחצ

נדמה שיהיה זה פשטני מעט לקשר את הפופולריות של האפליקציות רק ל"סקס" במובנו המערבי. חאו וו (Hao Wu), במאי הדוקו עטור השבחים "People's Republic of Desire" (2018) שחושף את מאחורי הקלעים של תעשיית הלייב־סטרימינג הסינית, מסביר שהתופעה קשורה לצרכים עמוקים יותר מאשר חרמנות. בראיון ל"מוסף כלכליסט" הוא אומר שהצעירים והצעירות הסינים מתמודדים עם בדידות עמוקה, שהיא תוצאה של השינויים החברתיים והכלכליים המהירים שעברה המדינה בעשורים האחרונים. "יש לנו הרבה צעירים בודדים בסין, שגדלו בלי אחים ואחיות בגלל מדיניות הילד האחד, ומתייחסים אל כוכבי הלייב־סטרימינג כאל אחים ואחיות שלהם", אומר חאו. "הכלכלה הסינית אמנם נתנה לצעירים מהפריפריה הזדמנות לצאת ולנסוע למקומות חדשים, אבל אז הם מגיעים לערי ענק מנוכרות, שבהן הם לא מכירים איש. הם רואים את פערי ההכנסות בעיר, וברמה העמוקה לא מרגישים שייכים לשם. עבור רובם הסיכוי לעלות בסולם החברתי קטן. ובעידן שבו ההצלחה בסין נקבעת על ידי השכלה גבוהה ועבודה בתעשיות מתקדמות, תחושת התקיעות הזו רק מחזקת את הבדידות שלהם.

"חלק מהצעירים הללו בורחים ללייב־סטרימינג כאסקפיזם. הם לא רוצים להתמודד עם המציאות, אז הם מבלים את כל הזמן שלהם אונליין. כמובן ככל שמשקיעים יותר זמן בטכנולוגיה נהפכים לבודדים יותר ויותר. כל הדברים האלו הופכים את הלייב־סטרימינג בסין לתופעת אינטרנט ייחודית".

חלפו כמה שבועות מאז הפעם הראשונה שבה צפיתי בשיאו־יו, ולאכזבתי היא נעלמה מאז לגמרי מהאפליקציה. אולי זה לא מפתיע. כבר במשדר ההוא היה לי ברור שהיא רק דג רקק בתעשיית הלייב־סטרימינג הסינית. העדות לכך היתה שהמתנות שאספה בשעת השידור לא היו גדולות, אולי כמה עשרות שקלים בודדים. כשהכוכבים הגדולים משדרים, התעריפים קופצים משמעותית וניתנות מתנות כמו חלליות, מכוניות ספורט או סירות מירוץ וירטואליות, שמחיריהן מאות ואלפי יואנים. כ־50%–60% משווי המתנות הולך לאפליקציה עצמה, והשאר מתחלק בין המנחה לסוכן שלו — כמעט שום דבר שרואים על מסך הלייב־סטרימינג אינו חובבני. מאחורי המנחים, קטנים כגדולים, עומדים סוכנים שמאמנים אותם לחלוב מקסימום מתנות מהצופים ודואגים לקדם אותם ולסדר להם מקום בולט בפלטפורמה. אפליקציית YY, למשל, ממשיכה לשלוח לי הודעות מפתות שלפיהן אחת המנחות מתגעגעת אליי ורוצה שנקבע דייט.

לייב־סטרימינג נהפך להתגלמות החלום הסיני על עושר ותהילה בשנים האחרונות, ובסקר שפורסם בסין בתחילת השנה טענו כ־73% מהנשאלים כי מנחה לייב־סטרימינג הוא מקצוע לגיטימי. אלא שבפועל, כמו בהרבה תופעות רשת, רק מתי מעט מהעוסקים בתחום זוכים בעושר המיוחל. לפי סקר שפרסמה בתחילת השנה האפליקציה הפופולרית מומו, רק כ־21% מהעוסקים בלייב־סטרימינג במשרה מלאה ישתכרו יותר מ־10,000 יואן בחודש (5,400 שקל). רק הכוכבים הגדולים, אלה ששורדים זמן רב וצוברים מיליוני מעריצים, כמו גיבורי הסרט התיעודי של חאו, הופכים את הלייב־סטרימינג לפרנסה רווחית מאוד.

שן מאן (Shen Man) עבדה כאחות בעיר הולדתה צ‘נגדו בדרום־מערב סין והשתכרה 2,000 יואן (1,060 שקל) בחודש, לפני שנהפכה לאחת הכוכבות הגדולות של YY שמכניסה 40 אלף דולר בחודש ממתנות. כמו שיאו־יו, גם היא שרה מחדר השינה בדירתה המפוארת ובין לבין מספרת בדיחות גסות ומתארת את הניתוחים הפלסטיים שעברה. לי שיאנליאנג ("ביג לי"), לעומתה, נולד בכפר עני והגיע בגיל 16 לבייג‘ינג כדי לעבוד כמאבטח במלון. בהמשך נהפך לקומיקאי ומנחה לייב־סטרימינג ב־YY, שמכניס כ־60 אלף דולר לחודש ממתנות. בשידור הוא מלהג על אקטואליה ועל השמחה והעצב של מי שעבר מעוני לעושר.

"ביג לי", מאבטח כפרי עני שנהפך למנחה קומי ב־YY. המשתמש הממוצע בסין צופה 7.2 שעות בשבוע בלייב־סטרימינג צילום: יחצ

"התופעה של ולוגינג (Vlogging), משתמשים שמפיקים בלוגי וידיאו של חייהם כמו ביוטיוב, מעולם לא תפסה בסין", מסביר חאו. "בתקופה שבה נולדו אתרי הוולוגינג במערב, לפני כעשור, לרוב משתמשי האינטרנט בסין לא היו הציוד והיכולת לייצר סרטונים טובים, ולכן מעט מאוד מהם הצליחו להתפרנס מכך. נוסף על כך, תעשיית הפרסום באינטרנט לא היתה מפותחת בסין ולכן גם אם נהפכת לכוכב, לא יכולת להרוויח כסף. אתרי הלייב־סטרימינג, שהגיעו מאוחר יותר, הצליחו להמריא משום שמצאו מודל כלכלי רווחי — המתנות הדיגיטליות".

שן וביג לי הם לכאורה אלו שהצליחו בתעשייה תחרותית, אך הסרט של חאו חושף את המציאות הלא־זוהרת והמלחיצה של חייהם. הכוכבים נדרשים להתמודד עם טרולים ארסיים במיוחד, שמנסים כל הזמן להכפיש את תדמיתם. בשידורים בתקופת התחרות השנתית של YY, כשעליהם לגייס מיליוני דולרים כדי לזכות במקום הראשון, התחנונים של שן וביג לי לתרומות מהמעריצים מגיעים לשיא. באחת הסצנות בסרט מתפרצת שן על עוד צופה שמכנה אותה "זונה", וביג לי ממרר בבכי בשידור חי כשהמעריצים מאשימים אותו שבזבז לשווא את כספם משום שהפסיד בתחרות השנתית של אפליקציית YY. "לייב־סטרימר גבר חייב להיתפס כזכר־אלפא, להיות החבר המצחיק לשתייה והמנהיג הטבעי, ולכן הטרולים ינסו להציג אותו כחתיכת חרא שמרמה את המעריצים", מסביר חאו. "לעומת זאת, נשים צריכות למכור מיניות ולכן הטרולים יתקפו את המראה החיצוני שלהן ויגידו שהחזה שלהן גדול מדי, קטן מדי או מנותח או יאשימו אותן שהן שוכבות עם המעריצים".

הן שן והן ביג לי נשארים כלואים בבית רוב היום ומתכתבים במשך שעות עם הפטרונים הכבדים שלהם, המכונים "טו־חאו" ("נובורישים" בסינית) ואחראים לכ־80% מההכנסות שלהם. הטו־חאו משקיעים עשרות אלפי יואן בחודש על רכישת מנויי פרימיום, שמעניקים להם כתרים של מלך ודוכס באפליקציה, ועוד מאות אלפי יואנים על מתנות חודשיות למנחים האהובים עליהם. חלוקת המתנות היקרות מהווה עבורם דרך לזכות להכרה והערצה מהקהל. הפטרונים הכבדים מופיעים באופן קבוע בטבלה בראש המסך באפליקציה וכל הצופים מקבלים הודעה מיוחדת כשאחד הדוכסים והמלכים נכנס לשידור. בהתאם, הם מצפים ליחס מיוחד גם מהמנחה, שמתחיל בהתכתבויות ארוכות וממשיך בארוחות ערב ובילוי משותף.

במקרה של שן, היא צריכה להתמודד גם עם הצעות מיניות מהתומכים הכבדים. זה אולי לא פורנו, אבל ההצלחה המטורפת של הלייב־סטרימינג אינה יכולה להיות מנותקת מ"כלכלת ההורמונים", ומהחיפוש של גברים אחרי תחליפי בנות זוג במרחב הווירטואלי.

סין סובלת מחוסר איזון חמור בין מספר הגברים למספר הנשים באוכלוסייה בגלל העדפה מסורתית מושרשת לבנים זכרים, שהקצינה תחת מדיניות הילד האחד שהונהגה עד 2015. לפי המספרים הרשמיים, יש בסין 33 מיליון גברים "עודפים". הערכות במערב מדברות על הרבה יותר.

ייצור והפצת חומרים פורנוגרפיים, המוגדרים "זיהום רוחני" שמנוגד לערכים הסוציאליסטיים, אסורים בתכלית האיסור. באוקטובר האחרון גזר לראשונה בית המשפט במחוז יונאן שבדרום־מערב סין שישה חודשי מאסר על מנהל קבוצה בוויצ‘ט, המקבילה הסינית לווטסאפ, שבה הופץ תוכן פורנוגרפי. ועדיין, גם תחת האיסורים האלה, 79% מהגברים הסינים ו־51% מהנשים בגילי 18–29 דיווחו בסקר אנונימי, שפרסם ב־2015 חוקר המיניות פרופ' פאן סווימינג, כי צפו בפורנוגרפיה בשנה החולפת. כך שהצמא לתכנים מיניים יותר מאלה המוצגים בתקשורת הסינית הא־מינית והמפוקחת קיים. הלייב־סטרימינג ממלא חלק ממנו.

הבמאי חאו, יליד סין שהיגר לארצות הברית, עבד בחברות אינטרנט כמו עליבאבא ויאהו לפני שפנה לקולנוע דוקומנטרי. בעבר הוא נעצר למשך חמישה חודשים על ידי המשטרה בסין כשניסה לצלם סרט דוקומנטרי על כנסיות מחתרתיות במדינה. ב־2014 חבר הפנה את תשומת לבו של חאו למניית YY, חברה שלא שמע עליה מעולם, והוא התחיל לחקור את העניין. סרטו משקף היטב את הסגידה לכסף בחברה המודרנית, שבסין היא אפילו בוטה יותר. "הכל בולשיט", אומרת המנחה שן באחד הרגעים הזכורים בסרט. "אם יש לך כסף אנשים יסגדו לך, ואם אין לך כסף אף אחד לא יכיר אותך".

"בהתחלה חשבתי שלייב־סטרימינג היא תופעת אינטרנט נחמדה וכיפית, לא תיארתי לעצמי עד כמה כסף משחק תפקיד משמעותי ועד כמה הכל סובב סביבו. במערב, סלבריטאים כמו משפחת קרדשיאן מרוויחים מפרסומות, ולכן העיסוק בכסף נשאר סמוי הרבה יותר ומאחורי הקלעים, אבל בלייב־סטרימינג בסין יש משהו ישיר הרבה יותר, ולדעתי גם אותנטי יותר", אומר חאו. "בתחילת הדרך דיברו על לייב־סטרימינג בסין כעל משהו דמוקרטי, שבו כל אחד יכול להצליח על בסיס הכישרון שלו בלבד. אבל היום, בגלל התחרות הקשה, אתה חייב שיהיו לך פטרונים חזקים שיקנו לך מתנות יקרות כדי שהמעריצים הרגילים יבואו לראות. אנשים רוצים לראות כסף נזרק, ומבחינתם זה סוג של בידור וסנסציה כשזה קורה".

מלבד הכוכבים, הסרט עוקב גם אחרי הצד השני והמעניין אפילו יותר של המשוואה — המעריצים. לצד הנובורישים, המסה הגדולה של הצופים הסינים בלייב־סטרימינג קוראים לעצמם "דיאו־סה" ("לוזרים" בסינית), כינוי למי שאין להם קריירה מזהירה או עתיד מבטיח ומבלים את רוב הזמן מול הסלולרי. הדיאו־סה הם ברובם צעירים מערי פריפריה או מהגרים שעברו מהכפר לעבוד בעבודות כפיים בעיר, הם בעלי השכלה מועטה יחסית ומשקיעים את רוב זמנם הפנוי בלייב־סטרימינג. לפי מחקר שערך ג‘הצונג לו, דוקטורנט סיני מאוניברסיטת טורונטו, המשתמש הממוצע מבלה 7.2 שעות בשבוע בצפייה בלייב־סטרימינג. רבים מהמעריצים הללו ישקיעו סכומים משמעותיים משכרם הלא־גבוה במתנות לכוכבים האהובים.

לא פעם הדברים יוצאים משליטה, ודיווחים על צעירים חובבי לייב־סטרימינג שמסתבכים פיננסית או לפחות מסבכים את הוריהם נהפכו לנפוצים מאוד בסין בשנים האחרונות. ליו, בן 24, תואר על ידי קרובי משפחתו כ"חנון, שלא יוצא הרבה מהבית". בסוף דצמבר האחרון ברח ליו מביתו בעיר צ‘אנגשה עם 1.7 מיליון יואן (כ־900 אלף שקל) מכספי הוריו. לפני שנעלם הספיק ליו לבזבז כשליש מהסכום, 320 אלף שקל, באפליקציית YY. כ־12 אלף יואן לחודש (6,500 שקל) הוציא ליו על מנוי פרימיום והשאר על מתנות דיגיטליות שחילק למנחות בפלטפורמה.

בנובמבר, חודש לפני היעלמותו של ליו, דיווחה העיתונות על צעיר אחר, בן 19, שהוציא כ־40 אלף דולר על מתנות למנחה ספציפית. "התרגשתי מאוד להיכנס לאתר ולשמוע אנשים קוראים לי 'אדוני', כאילו אני סופר־עשיר", הוא הסביר את הכבוד שבא יחד עם בזבוזים מסיביים. בינואר הורה בית משפט בבייג‘ינג לאפליקציית Inke להחזיר 400 אלף יואן (213 אלף שקל) לאם לבת 15. האם שלחה את בתה ללימודים בקנדה וסיפקה לה גישה לקוד לאפליקציית התשלומים עליפיי. במקום להוציא כסף על הוצאות שוטפות, בזבזה הבת מאות אלפי יואן על מתנות למנחה חתיך במיוחד. האפליקציה לא עצרה את הזרמת המתנות גם אחרי שהאם התלוננה כי בתה היא קטינה.

למתבונן מהצד עשוי להיראות מוזר שהמעריצים משקיעים הרבה כסף ברכישת מתנות לכוכבים, אף שהם יכולים לצפות בתוכן בחינם. לדברי חאו, "לכוכבים הגדולים יש עשרות אלפי מעריצים שצופים כל ערב בתוכניות שלהם. ואם אתה רוצה לתקשר עם הסלבריטאים האלה, אתה חייב להוציא כסף. אם סתם תכתוב להם בצ‘אט, הטקסט שם רץ מהר מאוד והלייב־סטרימר לא ישים לב אליך.

"הדרך שבה המעריצים מתחברים אל המנחים שונה מהאינטראקציה שיש להם עם סלבריטאים בתעשיית הבידור למשל. הלייב־סטרימרים באים מהרקע שממנו באים גם הצופים שלהם ולכן המעריצים חיים דרכם, מזדהים איתם ורוצים לראות אותם ממשיכים להיות עשירים ומפורסמים. מהסיבה הזאת הם מוכנים לתרום להם כסף".

שן מאן, אחות שנהפכה למנחה אהודה ב־YY. סין סובלת מעודף חמור של גברים ביחס לנשים, שהביא לפריחה של "כלכלת הורמונים" צילום: יחצ

חאו סיים את צילומי הסרט שלו בקיץ 2016. בזמן שחלף מאז תעשיית הלייב־סטרימינג מתמודדת עם תחרות חדשה — סרטונים קצרים סטייל אפליקציית טיק־טוק. ובכל זאת הפופולריות של הלייב־סטרימינג ממשיכה לגדול, בין השאר באמצעות חשיפה לקהלים חדשים כמו קשישים, שמשדרים את עצמם שרים או רוקדים כדי להעביר את הזמן, לזכות בתשומת לב ולעשות כסף כיס ממתנות. לצד בחורות צעירות ויפות יש גם מנחים יוצאים מהכלל כמו טיאן־חאיצ‘אנג, פועל לשעבר קטוע ידיים, בן 39, מצפון־מערב סין, שמרוויח יחד עם בתו בת השש כ־4,000 יואן בחודש (2,200 שקל) משידור חייהם ל־450 אלף עוקבים.

בשנתיים האחרונות משתלב הלייב־סטרימינג בתעשייה סינית תוססת אחרת — הקניות באינטרנט. באפליקציה "טאובאו לייב־סטרימינג" מבית היוצר של עליבאבא אין מתנות דיגיטליות. במקום, משדרים עשרות אלפי סוחרים שמלהגים בזמן שהם מסתובבים בחנויות בסין או בחו"ל, מודדים בגדים ותכשיטים ומציגים למכירה הכל, מגורי כלבים ועד תרופות סיניות. סוג של ערוץ הקניות אבל על סטרואידים. ב־2018 ייצרו מנחי לייב־סטרימינג מכירות בהיקף של 100 מיליארד יואן (53 מיליארד שקל) בפלטפורמות של עליבאבא. במפתיע הכוכבים הגדולים כאן אינם רקדניות צעירות אלא חקלאים שמצלמים את עצמם בשדות תירס ובלולי תרנגולות. שוברי השיא בינתיים הם חקלאים מעיירה במחוז חונאן, שמכרו 2 מיליון ק"ג תפוזים בתוך 13 ימים בלבד בעזרת לייב־סטרימינג, בסוג של גרסה סינית דיגיטלית למושג מהחקלאי לצרכן.

אנשי YY ביום הנפקתה בנאסד"ק, נובמבר 2012. שווייה זינק פי 9 בתוך שש שנים צילום: איי פי

כמו ביוטיוב, התחרות על תשומת לב גורמת למגישים לחפש יותר ויותר סנסציות — מגולשים שצילמו את עצמם מקיימים יחסי מין ועד כאלה שמבצעים ניסיונות התאבדות. בפברואר קפץ בשידור ישיר בחור ששמו לי, בן 28, אל מותו מגשר במחוז ג‘ג'יאנג. החלום של לי היה לעזוב את עבודתו כטבח ולהיהפך לכוכב באפליקציית Kuaishou, ולצורך כך הוא ניסה להרשים את מעריציו בקפיצה מהגשר אל הנהר שמתחתיו, שהתגלה כרדוד מהצפוי. באותו החודש מת בנסיבות לא ברורות בחור בן 29 ששמו צ‘ו לאחר שגמע בקבוק אלכוהול במהלך שידור לייב־סטרימינג. בעבר צ‘ו, שהרוויח כ־74 דולר ליום משידורים, שתה גם בקבוק שמן בישול לבקשת הצופים.

בסין כמו בסין, הפופולריות הגדלה של הלייב־סטרימינג והסנסציות שנקשרו בתופעה הביאו לרגולציה ממשלתית הולכת וגוברת. במהלך השנים נסגרו עשרות פלטפורמות לייב־סטרימינג ועשרות אלפי חשבונות בגין "פגיעה במורל החברתי", והרגולציה הגיעה למחוזות ביזאריים: כך למשל, כדי לאכוף יותר צניעות אסרו הרשויות הסיניות ב־2016 אכילה ארוטית של בננה בשידור. בינואר פרסם מחוז חביי תקנות האוסרות על מנחות ללבוש בגדים סקסיים, כולל שמלות שקופות וטייטס בצבע עור או בגדים המכילים את הדגל הסיני וסמלים לאומיים. נושא הסמלים הלאומיים רגיש במיוחד, ובשנה שעברה נעצרה המנחה הפופולרית יאנג קאילי (Yang Kaili), בת 20, לחמישה ימים לאחר ששרה בשידור את ההמנון הסיני כשהיא מנופפת בשעשוע בזרועותיה. על אף התנצלותה על הקטע, שנמשך רק כמה שניות, מחקה הפלטפורמה את הערוץ של יאנג.

במסגרת התקנות האחרונות נדרשים אתרי לייב־סטרימינג להתקין מערכות שמאפשרות לדווח 24 שעות ביממה על הפרות שונות של הכללים. במקרה של תלונות, המערכת צריכה להיות מסוגלת להוריד בתוך 90 שניות חשבון בעייתי. קטינים נדרשים כיום לספק אישור חתום מהוריהם לפני שיוכלו לעלות ולשדר, והצעה מחמירה יותר שנבחנת כעת הינה לאסור באופן גורף על ילדים מתחת לגיל 18 לשדר.

"אני די קרוע בדעה שלי לגבי המעורבות הממשלתית בתחום", אומר חאו. "מצד אחד אני לא רוצה לראות את הממשלה משחקת תפקיד גדול במה שאנחנו יכולים או לא יכולים לראות ברשת. מצד אחר, אני אבא שלא רוצה שיהיה באפליקציות האלו תכנים שלא מתאימים לילדים. יש אפליקציות קטנות שמתמקדות בתוכן פורנוגרפי. אני חושב שצריך לפקח על דברים מסוימים, אבל לא חייבים לקבוע 10,000 כללים שיגדירו בדיוק על מה לדבר ועל מה לא".