ילד, של מי אתה: האם וואווי שייכת לעובדים או למדינה?

בחודשים האחרונים הגבירו הרשויות האמריקאיות את קצב ההאשמות נגד וואווי הסינית: בכירים ב-CIA טוענים שוואווי קיבלה מימון מהצבא וסוכנויות הביון הסיניות. הוכחות לטענה אין, בדיוק כמו לכל הטענות הקודמות בדבר שותפותה של החברה לריגול ממשלתי סיני, אך ה-CIA נשמעת מאוד משוכנעת ומשכנעת. וואווי, בטבעיות, כופרת בהאשמות וטוענת כי היא קורבן להתקפה אמריקאית לא מוצדקת ולא מבוססת. ואולם, במקביל עולה סיבה חדשה לחשוד בענקית הסינית: חוסר שקיפותה בשאלה מאוד אלמנטרית: למי בכלל היא שייכת.

רן ז'נגפיי הוא בעל השליטה. אבל מי עוד? צילום: בלומברג

פרופ‘ כריסטופר באלדינג מאוניברסיטת פולברייט וייטנאם בהו צ'י מין סיטי ודונלד קלארק מאוניברסיטת ג'ורג וושינגטון בוושינגטון הבירה פרסמו לאחרונה מאמר שמטיל ספק בטענת וואווי, לפיה כ-100 אלף עובדיה הם הבעלים שלה. כאשר מבקרים מגיעים למטה וואווי בשנג‘ן הם מוזמנים לצפות ברישום העובדים בעלי המניות השמור בתיבה מזכוכית, אך החוקרים טוענים כי אין זה אומר בהכרח שאותם עובדים הם אכן בעלי החברה.

לטענת החוקרים, בעוד וואווי אכן החלה ב-1990 לחלק מניות לעובדים, במהלך השנים הוחלפו מניות אלו במניות וירטואליות. המניות הללו מעניקות לעובדים חלק ברווחים, אך מתבטלות ברגע שהעובד עוזב את החברה, לא נותנות לו כוח הצבעה ואינן נחשבות לבעלות במובן המקובל של המילה.

לפי המאמר, וואווי טכנולוגיות, החברה המוכרת לנו, נמצאת בבעלות מלאה של חברת אחזקות בשם ”וואווי השקעות ואחזקות“. בחברת האחזקות מחזיק המייסד רן ז'נגפיי בכ-1.14% מהמניות, בעוד שאר 98.8% מהמניות הן בבעלות גוף שנקרא ”ועדת איגוד העובדים של וואווי השקעות ואחזקות“, שלא הרבה ידוע עליו ואין מסמכים גלויים לגבי המבנה שלו. ועדת האיגוד המקצועי ממנה חברים לדירקטוריון וואווי ולשאר גופי השליטה.

וואווי מציגה את מכשיר הדגל P30 צילום: מתוך שידור חי של וואווי

וואווי טוענת כי ועדת איגוד העובדים נמצאת בשליטת העובדים, אך החוקרים מצביעים על כך שארגוני עובדים בסין נמצאים כולם בשליטה של ארגון על בשם ”הפדרציה הסינית של איגודי העובדים“, שכפוף בעצמו להנהגת המפלגה הקומוניסטית. כאשר ארגוני עובדים מתפרקים למשל, הנכסים שלהם עוברים לגוף המפקח מעליהם במקום להתחלק בקרב העובדים. בכל מקרה, מאשרים החוקרים למייסד רן יש זכות וטו על החלטות דירקטוריון החברה.

וואווי מיהרה להגיב בחריפות וטענה כי הוא מסתמך על ”מקורות לא מהימנים וספקולציות, ללא הבנה של כל העובדות“, תגובה די סטנדרטית לאסונות יח"צ. בהמשך, שבה וטענה וואווי כי ועדת האיגוד המקצועי המדוברת נבחרת על ידי ”עובדים בעלי מניות שהם בעלי זכות הצבעה“ וכי אף סוכנות ממשלתית אינה משפיעה על החלטותיה.

המאמר של באלדינג וקלארק אינו יכול לקבוע מסקנות חד משמעיות והוא אכן מסתמך על השערות והערכות. אלא שהגרסה של וואווי משאירה לא פחות חורים חורים ואינה מספקת פרטים חיוניים, כמו אילו עובדים בוחרים את הוועדה המדוברת, איך ומתי מתנהלות הבחירות ואיזה כוח הצבעה יש לכל גורם. אם וואווי רוצה לזכות באמון מלקוחות, היא בהחלט צריכה לתת מענה לשאלות האלו - במיוחד בימים בהם היא סופגת כזה מבול של האשמות מוושינגטון.

מכת החושך ההודית

כשחושבים על הגבלת החופש באינטרנט, מיד עולות לראש סין, בזכות ”חומת האש הגדולה“ שחוסמת את כל הרשתות החברתיות המערביות בנוסף לאתרי חדשות זרים, ורוסיה של ולדימיר פוטין, שפועלת במרץ לניתוק אזרחי המדינה מהרשת הגלובלית. אך גם במדינות דמוקרטיות לכאורה כמו הודו, שבימים אלו נמצאת במהלך מערכת בחירות סוערת, המצב רחוק מלהיות מזהיר.

מודל לחיקוי? פוטין צילום: גטי אימג'ס

לפי נתונים שאסף ארגון Software Freedom Law Center, הודו היא המובילה העולמית הבלתי מעורערת בכל הנוגע להחשכות האינטרנט - פעולות מכוונות לחסימת הגישה לרשת. לפי הארגון, העוקב רק אחרי פרסומים גלויים, ב-2018 נרשם בהודו מספר שיא של 134 החשכות מקומיות של הרשת, עלייה חדה ביחס לשלוש בלבד ב-2012 וחמש ב-2013. בסך הכל תיעד הארגון 303 החשכות של הרשת מאז 2012 וההערכה היא שבפועל המספר גדול בהרבה.

הנתונים המדהימים הללו מחזקים את הטענות של מבקרי ראש ממשלת הודו נרנדרה מודי, שאומרים שהוא מוביל דפוסי שלטון המגבילים את החופש של האזרחים ההודים מאז עלה לשלטון ב-2014. במשך שנים בוצעו החשכות האינטרנט באמצעות חוק מיושן מתקופת השלטון הבריטי, אך ב-2017 פרסמה הממשלה בראשות מודי תקנות חדשות בנושא. הן היו אמורות להפוך את העניין למודרני ומתקדם יותר, אך בפועל נתנו יותר לגיטימציה לתופעה, שקפצה משמעותית בשכיחותה. מודי, הנחשב למנהיג חזק ברמה הכלכלית והביטחונית. מועמד לכהונה נוספת בבחירות הנוכחיות.

כמחצית מהחשכות הרשת המתועדות בהודו מאז 2012 (149) התרחשו במדינת ג‘אמו וקשמיר בצפון המדינה, בה נאבקים באלימות מוסלמים והינדים על שליטה. אולם גם במדינות אחרות הפכו החשכות אינטרנט לתופעה נפוצה יותר ויותר. הנימוק מאחורי ההחשכות הוא כמובן ביטחון לאומי, אף שהפרשנות של המושג יכולה להיות רחבה למדי.

מוביל צנזורה. נרנדרה מודי צילום: איי.אף.פי

ב-2012 למשל הוחשכה הרשת בקשמיר כדי למנוע הפצה של סרטון ויראלי שהרגיז את האוכלוסיה המוסלמית. ב-2017 נחסמה הגישה לרשת בעיר צ'אנדיגאר ל-72 שעות לקראת פרסום פסק דין במשפט אונס מתוקשר. בשנה שעברה אפילו חסמו הרשויות במדינת ראג'סטאן את הגישה לאינטרנט באזור בו נערכו בחינות קבלה למשטרה המקומית, פשוט כדי למנוע מהמועמדים לרמות.

מחקר קודם של המועצה ההודית למחקר ויחסי כלכלה (ICRIER) מצא כי בשנים 2012-2017 היו 16,315 שעות של החשכות רשת בהודו. הארגון חישב כי ההחשכה עלתה לכלכלה ההודית 3 מיליארד דולר, אבל זה נראה לי יחסית שולי בהשוואה להגבלת החופש של האזרחים. הצבעה בבחירות חופשיות כמו בהודו היא ממש לא ערובה לשמירה על החירויות האזרחיות בתקופה שבין הבחירות. מי שחולם על מנהיגות סמכותית וחזקה סטייל מודי צריך לקחת בחשבון גם את המחירים הנלווים אליה. 

קצרצרים

1. אנט פייננשל, זרוע הפיננסים של עליבאבא, יוצאת למסע קידום אינטנסיבי לדור הבא של התשלומים באמצעות זיהוי פנים. אנט פייננשל מתכוונת להוציא שלושה מיליארד יואן (448 מיליון דולר), כדי לקדם את שיווק דרגונפליי 2, מסופי תשלום ביומטריים. טכנולוגיית זיהוי פנים זוכות למוניטין בעייתי בשל היישומים הביטחוניים שלהם והפגיעה בפרטיות. בסין הטכנולוגיה משמשת בין השאר למעקב צמוד אחרי בני המיעוט המוסלמי האויגורי במחוז שינג'יאנג, אבל נעזוב את זה לרגע. התחושה שלי היא שתשלומים בזיהוי פנים הם פשוט גימיק קצת מיותר. בסין כולם משלמים גם ככה דרך הסמארטפון וזה קל ונוח להחריד. האם באמת צריך להמשיך ולפשט את זה עוד שלב? לדעתי בשלב הזה ממש לא.

2. בשבוע שעבר הורתה ממשלת הודו לגוגל ואפל להסיר את אפליקציית הסרטונים הקצרים טיקטוק מחנויות האפליקציות. ההוראה הגיעה לאחר שבית משפט במדינת טאמיל נאדו בדרום הודו הצביע על התוכן הפורנוגרפי המרובה באפליקציה והפדופילים העורבים בה לילדים. מבחינת בייטדאנס, החברה מאחורי טיקטוק, מדובר במכה כואבת כיוון שכ-39% מהמשתמשים של האפליקציה מחוץ לסין הם הודים. ברבעון הראשון של השנה נוספו לטיקטוק 88 מיליון משתמשים הודים חדשים. בייטדאנס יכולה לטעון במידה מסוימת של צדק כי הופלתה לרעה וגם ברשתות חברתיות אחרות כמו פייסבוק אפשר למצוא מינון קטלני של פורנו, פייק ניוז ואלימות. בהחלט ייתכן שהמרכיב הפוליטי של חשדנות נגד חברה סינית שיחק תפקיד נגד טיקטוק. אולם בהתחשב במספר הגדול של השערוריות שנקשרו בשמה של טיקטוק בזמן כל כך קצר, עדיף לחברה להתרכז קודם כל בבדק בית.