הילדה הכי חדה בגן של ורד אהרונוביץ

ילדה ג'ינג'ית ואיש זקן דוחפים כדור ענק דמוי ירח. במבט ראשון נראה שלשניהם יש מטרה משותפת, לתפוס אותו, אבל בהתבוננות מעמיקה חודר העצב, כשמבינים שאף אחד מהם לא באמת רואה את האחר, ולכן פעולתם היא סיזיפית מאד ולחינם. זוהי אחת העבודות המרכזיות בתערוכה החדשה של ורד אהרונוביץ "אבא יביא ת'ירח" ב"גלריה בגליל" שבמכללה האקדמית גליל מערבי (אוצרת: הגר בריל).

מתוך התערוכה החדשה "אבא יביא ת'ירח" ב"גלריה בגליל", שבה מככב גם אביה צילום: מיכאל לירן

אהרונוביץ יוצרת פסלים ריאליסטיים, סצנות אנושיות מפורטות לפרטי פרטים על ילדה אחת ספציפית ומערכות יחסיה, שאי אפשר להסיר מהן את המבט. מרחוק הדמויות נראות פופיים ושמחים, אבל ככל שמתקרבים מגלים מנעד רגשות מורכב. וההבעות בפני הילדה שחוזרת בפסלים מצליחות לצבוט בלב בכל פעם מחדש.

"הילדות שאני מפסלת מעוררות סימני שאלה", אומרת אהרונוביץ, "אני לא רוצה לעשות ילדה מתוקה. יש בה את המקום הזה, אבל יש בה הרבה דברים מעבר. כבר קרה כמה פעמים שאנשים רכשו ממני פסלים, שמו אותם בבית ואז חזרו אליי ואמרו 'מצטערים, אנחנו לא יכולים לחיות עם זה', והחזירו. זה כמובן מבאס, אבל לא לחלוטין, כי זה אומר שהעבודה משיגה את המטרה שלה.

"הדמות של הילדה מלווה אותי עוד מתקופת הלימודים בבצלאל. הייתי מציירת את עצמי בסיטואציות ילדותיות" היא מספרת. "בהמשך המודל שלי לדמות הפכה להיות בת אחותי, ודרך דמותה והבעותיה הצלחתי להוציא דברים שבעצם היו שלי. כילדה, למשל, היא יכולה ממש לכעוס, מה שלמבוגרים אסור. כל רגש יכול להיות אצלה הרבה יותר קיצוני, ואיכשהו עם השנים היא הפכה להיות אני".

ורד אהרונוביץ' צילום: עמית שעל

אהרונוביץ (38) גדלה בבני יהודה, יישוב קטן בדרום רמת הגולן. היא למדה לתואר ראשון במחלקה לאמנות בבצלאל לתואר שני באוניברסיטת חיפה ולאורך כל שנות הלימודים רק ציירה ויצרה הדפסים. הפיסול נכנס לחייה רק בתערוכת הסיום של התואר השני. "זו היתה תערוכה של ציורים והחלטתי שאני רוצה פסל ברונזה במרכזה. אורי קצנשטיין ז"ל, שהיה המנחה האהוב עליי, לקח אותי איתו לבית יציקה והתהליך הדליק אותי. כשהגעתי לתערוכה עם הפסל, שהיה כבד ממש, הייתי צריכה להרים אותו במין חיבוק ובגלל החיבוק הזה והעובדה שאפשר לגעת בו, להסתובב סביבו - לא ציירתי יותר, רק פיסלתי.

"אני מאד אוהבת את העבודה הפיזית, ולעולם לא אוציא משהו לאסיסטנט. אני אוהבת את כל התהליכים ביצירה של הפסלים – להזיע, להיפצע, לדמם. הכל. ואם אני צריכה עזרה, מקסימום אקרא לאבא שלי".

פסל של אהרונוביץ' צילום: מיכאל לירן

אותו אב הוא גם הדמות שסביבו סובבת התערוכה הנוכחית. "הייתי ילדה של אבא", היא מספרת, "יש בינינו קשר חזק ומורכב. לאבא שלי יש ידיים טובות, אפילו את הסטודיו הזה בנינו יחד. יש לו עניין עם עבודת כפיים שכנראה עבר אליי. בתערוכה יש כמה סצנות של אבא ובת, שמבוססות רובן על סצנות מהמיתולוגיה או סיפורים שקשורים בחטא הגאווה.

"בתור ילדה חשבתי שאבא שלי כל יכול. ההכרה הזו שזה לא נכון כשגדלים, נותרה כמין צלקת. משהו באנושיות הזו שבדמות שלו הוא קצת טראגי בשביל גיבור וכנראה היה גם טראגי עבורי לגלות, וזה הוביל אותי להתעסק בזה. 'אבא יביא ת'ירח', שזהו שמה של התערוכה, הוא סיפור על אבא שאומר שהוא יביא לבתו החולה את הירח ואם הוא אומר – אז הוא יביא. הוא חושב שהוא יכול לרפא אבל הוא לא יכול, אין לו שליטה על זה. יש גם עבודה שעוסקת במיתוס של אטלס או סיזיפוס – כשהילדה והאבא דוחפים כל אחד את הירח מהצד שלו אבל הם לא רואים שגם השני דוחף, מרוב שכולם עסוקים בלְרַצּוֹת – אף אחד לא מרוצה, כולם קורבנות שגם מקרבנים".

איך הוא מקבל את העיסוק הזה?

"הוא בסדר עם זה, לפעמים מעיר לי למה יצרתי פסל שלו שלא נראה מספיק נאמן למציאות" היא צוחקת. "אבל כן, יש לפעמים אני חוששת שהוא ייעלב".