פסטיבל שייח אבריק: "תרבותיזציה של טבעוֹן"

“ברחובות רוקדת מקהלה צוענית, רקדני ברייקדאנס חוצים את הכביש, בחצרות הבתים יש תרגול המוני של אומנויות לחימה ובתוך הסלון הופעות פרטיות, בחדרי מדרגות יש גלריות, ותחנת קמח עתיקה הופכת למתחם אומנות של שלוש קומות”. כך מספר יונתן לוי, ממייסדי ויוזמי פסטיבל התרבות העצמאית שייח אבריק, תושב טבעון ואב לשלושה, על שנתו השלישית של הפסטיבל, שייפתח בטבעון בעשירי באפריל ויימשך שלושה ימים.

זהו אחד מהפסטיבלים הגדולים בארץ ליוזמות עצמאיות של אינדיבידואלים, ואלו מופיעים ברחבי המועצה המקומית במגוון תחומים: הופעות, סדנאות, הרצאות ועוד. לדברי המארגנים מדובר בכ־2,000 משתתפים וכ־700 אירועים שונים, מרביתם מתקיימים בלוקיישנים ציבוריים כמו המרכז המסחרי, וחלקם בבתים פרטיים. בין המופעים ניתן למצוא הופעות אקוסטיות של זמרים בתחילת דרכם, מופעי ג’אז ופלמנקו של ילדים לצד מוזיקאים מקצועיים, ואפילו מסע טראנס שמאני במגרש הכדורגל. ברחבת האנדרטה מתוכנן מיצב אינטראקטיבי בשם “הקליידוסקופ”, שבו יכוסה מבנה בצורת כיפה ברקמה, באמצעות קרוסלה.

להקת הכלייזמר ״קליינע מענטשעלעך״ מהפסטיבל השני צילום: מיכל אגוזי

לוי אומר שכמו בסיפורים הכי טובים, הכל התחיל ברעיון קטן שנזרק לאוויר: “הקהילה האנתרופוסופית החינוכית בטבעון שאלו יום אחד אם נרצה לעשות בבית הספר הצגה לכל תושבי המועצה. חשבנו שבמקום להתגייס להצגה אחת, יהיה יותר מעניין אם כל אחד יעשה מה שהוא רוצה והרמנו את זה במאמץ קבוצתי”.

לוי מודה שהאספקט הכלכלי של הפסטיבל מלא אתגרים: “כשאתה יוצא לדרך בתקציב של אפס שקלים, הדרך היחידה היא שכולנו נעזור אחד לשני. אנחנו צריכים מאה אלף שקל לכל האירועים האלו, שאנו מקבלים מפרויקט גיוס המונים ועזרה ממועצת טבעון והרשות לפיתוח הגליל. פסטיבל כזה, אילו היה מופק בצורה סטנדרטית, היה עולה מיליונים. אבל הוא מצליח להתקיים בזכות ההתנדבות”.

רקדניות ביה"ס למחול צועני נעימה שהופיעו בפסטיבל השני צילום: מיכל אגוזי

ריבוי האירועים המגוונים יוצר מפגשים מפתיעים. נועה מאיר, מטפלת באומנות שמתנדבת בפסטיבל בצוות ההפקה מספרת: “בשנה שעברה להקה בשם ‘האחיות לוז’ ערכה הופעה בחומוסייה, ורגע אחרי שהסתיימה ההופעה הגיעה משאית של להקת כלייזמרים. חברות הלהקה עלו על הטנדר, המשיכו את ההופעה באלתורים ונוצר מאש־אפ מטורף ותחושת ‘וואו’ של הקהל. יש בפסטיבל גם הופעות ספונטניות של אנשים שבא להם להופיע. אנחנו לא אומרים ‘לא’: הדרישה היחידה היא להיות מסוגל להפיק את האירוע שלך, תוך תיאום עם הצוות הטכני”.

לוי מכנה זאת “תרבותיזציה של החלל”: “ההופעות, הסיורים והסדנאות מתרחשים בכל מקום בקריית טבעון ויוצרים תחושה שפשוט אפשר להכנס לכל בית אקראי ולגלות שקורה בו משהו, ושכל שני מטר יש משהו אומנותי: זה כישוף וקסם שקשה להסביר. כל מה שצריך כדי שתהיה תרבות זה לזהות את הרצונות של האנשים ולהגשים אותם בכוחות קהילתיים”.

מחול הודי של דינור אלצטר אהרונסון מהפסטיבל הראשון צילום: מיכל אגוזי

שמו של הפסטיבל, שייח אבריק, מגיע משמו הערבי ההיסטורי של המקום ואף קשור לאלכסנדר זייד (שהגיע למקום מטעם קק”ל ב־1926) והתיישב שם. בנוסף, ישנה האגדה על שייח אבריק, שקברו הוא אתר קדוש למוסלמים, לאחר שכד שהשייח היה רוחץ בו את ידיו ורגליו נשבר, ובאותו מקום נבע מעיין שמימיו מרפאים. כלומר, מסביר לוי, “חברה שיש בה משהו שבור ומרוסק, יכולה לחיות בכוח מחודש דרך מים תרבותיים”.

בימים בהם פסטיבלים דוגמת שושן מתבטלים ופסטיבל אינדינגב עומד בפני סכנה בגלל חוסר שיתוף פעולה של הרשויות, ההתגייסות העצמאית של התושבים בטבעון ואמנים ברחבי הארץ מעוררת השראה. אז איך אפשר לדעת מאיפה להתחיל וכיצד לנווט בין האירועים? לוי מציע פשוט להגיע, “למצוא מקום לישון בו ולהתחיל לשוטט בלי שום תכנון מוקדם”.