ביקורת סרט: בבית הזה כבר היינו

משפחה - אבא, אמא, בת, בן וחתול - נכנסת לבית חדש, שאמור להיות בית החלומות שלה אבל מגלה שכל הסיוטים שלה מסתתרים בו. ההמשך יהיה איום ונורא. כמה סרטי אימה ראינו שהתחילו כך? כך מתחיל גם “בית קברות לחיות”, עיבוד שני לספר מאת סטיבן קינג. כמה סרטי אימה המבוססים על ספר של סטיבן קינג כבר ראינו? תחושת הדז’ה וו לא מסתיימת: הסרט מוסיף לקלישאת “משפחה עוברת לבית חדש” גם את קלישאת “השכן המסתורי והקריפי מהבית הסמוך” ו”זהירות! יש אתר קבורה אינדיאני סמוך”. עזבו סרט אימה, יש כאן סרט בעל מסר נדל”ני ברור: אם הצלחתם להרשות לעצמכם את בית חלומותיכם, כנראה שמישהו הסתיר מכם כמה פרטים חשובים שיסבירו למה אף אחד חוץ מכם לא רצה לגור בו.

מ”פסיכו” ועד ל“לזמן את הרוע”, לבית המשפחה יש תפקיד מרכזי בז’אנר האימה וסטיבן קינג הוא אחד המומחים בלקחת סיטואציות משפחתיות מציאותיות ולהפוך אותן לסיוט. יש כאן הגשמה דרמטית למושג ה“אל־ביתי” של פרויד ‑ הרעיון שהמוכר ביותר יכול להפוך לזר ומאיים מקבל בסרטי האימה את הביטוי הקיצוני ביותר שלו: הבית ככלי הרג והרס. הבית יהיה סמל לנפש, ולכן האימה האמיתית תסתתר במרתף, המייצג את התת־מודע, המקום בו מחביאים ומדחיקים את כל הג’אנק, הארגזים, הצעצועים הישנים וגם את המפלצות ורוחות הרפאים.

“בית קברות לחיות”. כל מה שהופך סרט אימה לראוי לצפייה נעד צילום: איי פי

עברו 30 שנה מאז זכה “בית קברות לחיות” - מלכתחילה אחד מספריו הגרועים של קינג - לגרסה הקולנועית הראשונה שלו בבימויה של מרי למברט, שהיתה אחת היצירות הדוחות והאלימות, שסיכמה ונעלה את שנות השמונים, עשור שבו סרטי האימה נכנסו למיינסטרים הקולנועי. עכשיו שני במאים אלמוניים - קווין קולש ודניס ווידמאייר (אין צורך לשנן את שמותם) - מנסים לתקן עבודה של במאית אחת ועושים סרט איום עוד יותר. כל מה שהופך סרט אימה לראוי לצפייה נעדר כאן: אין סגנון ואין אווירה, ואפילו האלימות מתונה יחסית. ווידמאייר וקולש לכאורה מנסים לשים דגש על אחד המוטיבים העיקריים בספר של קינג, שמנסה לעבד את מושגי האבל והשכול למצב של טירוף והזיה שמובילים למעשים קיצוניים, אבל המבנה הדרמטי כה מעורער שהוא דוחק את הליבה הרגשית אל השליש האחרון של הסרט, בו כבר אין זמן לפתח רגשות חדשים שלא עוצבו קודם. כל שינוי שהם עשו מהספר ומהעיבוד המקורי והנאמן יותר, היה שגוי, ובעיקר ההחלטה הלא מובנת להעביר את מרכז הסיפור מהבן הקטן לבת.

לעיבוד הנוכחי נוסף רעיון תיאולוגי שאמור להיות הבסיס הרוחני למסכת הזוועות שעומדת להגיע: האב הוא רופא, איש מדע והגיון. כשהבת שואלת מה קורה לנו אחרי המוות, האם מנסה להרגיע ולספר על המשכיות הנשמה, על גן עדן, על כך שיש גם משהו אחרי המוות. אבל האב נחרץ ומודיע שאין כלום אחרי המוות. לפיכך, כל מה שקורה אחר כך הוא דרכו של היקום - וכנראה של אלים אינדיאנים כעוסים - להוכיח אותו על בורותו ויהירותו. קינג אכן נדרש מדי פעם להרהורים תיאולוגיים בספריו (“גרין מייל”, למשל), אבל עיקר כוחו כסופר באה מהעובדה שהוא לוקח סיטואציות על־טבעיות ומוקצנות באלימותן, כדי לדון באמצעותן ברגשות אנושיים מציאותיים כמו דחייה, בדידות, ניכור ויאוש. לפיכך, בעולם שמגלה מחדש את קינג ומתעניין מחדש בסרטי אימה “בית קברות לחיות” מצליח לפספס את כל הרעיונות, את כל קהלי היעד, את כל הכשרונות וההפחדות, ואת כל מה שהפך את הסרטים האחרים למוצלחים ומצליחים יותר.