פרובאנס הסמויה מן העין

שני טורי עצים עתיקים וגאים סדורים לאורך בריכה מלבנית, המלאה מי מעיין שבהם דגים שוחים בעצלתיים. בפינת הבריכה נע מלצר זריז בין שולחנות, רושם הזמנות ומחלק כוסות יין ובקבוקי פרייה. בעצם הוא לא זריז במיוחד, כי כאן דרום צרפת והכל נעשה לאט, בעיקר האכילה ומה שסביבה. זה מתאים לי, כי ככל שיתעכב יותר, כך תספוג הנפש עוד מן המקום הזה — עוד מן החזזית הצומחת על אבן מעקה הבריכה, עוד ממשחק האור בעלי הדולב ועוד משיחת הצהריים הרוגעת. הכפר העתיק קוּקוּרוֹן (Cucuron) יבשם את הנפש, יקסימה וירגיעה.

זוהי פרובאנס המפורסמת, אף שמעטים בלבד יודעים להגדירה. גיאוגרפית, היא מכלול ההרים והגבעות המשתפלים מן האלפים לעבר הים התיכון ושפך הנהר רון. בהיבטים התרבותיים וההיסטוריים היא מיצוי של צרפת הים תיכונית, אבל כמעט גם ארץ נבדלת: במרוצת ימי הביניים היה חבל הארץ נפרד מממלכת צרפת, כפוף לרוב לכתרים אחרים, ולעתים נדירות עצמאי. הזהות והמנהגים העתיקים נותרו משמעותיים כאן, ומוסיפים ניחוח של גאווה מקומית לריח הלבנדר.

מבט לכפר לורמרן. באביב פורחים מטעי אפרסק ודובדבן, ביוני שדות פרגים ולבנדר, באוגוסט שיחי פטל. אין עונה רעה בגן עדן צילום: גטי אימג'ס

פרובאנס מנוקדת בערים מפורסמות, נאות ומרתקות, אך היא בראש ובראשונה מרחב כפרי. כדי לספוג את מיטבה יש לצאת לגבעות. כפי שהדרך המרגשת ביותר לגלות את יוון היא דילוג בין איים, וכפי שדרכו של הנסיך הקטן לחקור את טבע האדם עברה בדילוג בין פלנטות עגלגלות, כך את פרובאנס יש לגלות בדילוג בין כפרים.

רכס הלוּבֶּרוֹן (Luberon), שמגיע לגובה של כ־1,250 מטרים, שוכן בווֹקְלוּז (Vaucluse), אחד מששת המחוזות המרכיבים את פרובאנס, ומרוחק כחצי שעת נהיגה מצפון לאֶקְס־אן־פרובאנס, בירת חבל הארץ הזה. הכפרים שלמרגלות הרכס סמוכים אלה לאלה, וקל לדלג ביניהם ברכב, באופניים ואפילו ברגל (למתקדמים). לכל אחד מהם אופי אחר, ובכל אחד נסתרים אוצרות אחרים. זהו לב־לבה של פרובאנס ומרחב מושלם לדילוג כזה. חשוב רק להקפיד שהוא לא יהיה זריז מדי: פרובאנס היא קצב, ומי שלא מתמסר לו — צל עצי הדולב מתבזבז עליו.

צריחי אבן מכושפים וטירת אהבה

הכפר המתוק לוּרְמַרֵן (Lourmarin), השוכן כ־40 דקות נסיעה מצפון לאקס־אן־פרובאנס, הוא נקודת פתיחה מושלמת לדילוג כפרים פרובאנסלי. אין בו ההרריות הדרמטית שבכפרים אחרים, ובכל זאת הוא משגע בצריחי האבן שלו ובשימורו המושלם. מכיוון שמי מעיינו עשירים בסידן, נוצרו עם השנים נטיפים מכושפים מפיות מזרקותיו. בתי קפה שלווים ממלאים את סמטאותיו, ויקבים נפלאים מנקדים את הגבעות שסביבו. למקום הזה לא חסר כלום.

לורמרן נעזב פעמיים וקם פעמיים לתחייה. במאה ה־14 רוקנה מחלת הדבר את הכפר מתושביו. לכאורה, הוא אבד, אלא שכעבור כמאתיים שנה רכש אחד מאצילי פרובאנס מבצר בסמוך לכפר ועשה אותו לטירת רנסאנס נהדרת עבור אהובתו. כדי שטירתה של האהובה לא תהיה בטלה, מילא האציל את הכפר בבני אדם של ממש: חקלאים ובעלי מלאכות. כעבור מאה נוספת החליטו הכפריים לנהות אחרי הנצרות הפרוטסטנטית. האצולה הקתולית לא אהבה את היוזמה וציוותה להחריב את בתיהם. כך נעזב לורמרן שוב.

פינה בלורמרן. ביתו של הסופר שחיבר את "שנה בפרובאנס" צילום: אלישה בן עמי

היום זהו כפר תיירותי למדי, ובכל זאת הוא לא נעדר אישיות. מומלץ מאוד לבקר בטירתה של האהובה, שבה גרם מדרגות מרהיב המחבר בין קומותיה. בעיצוב האח העצומה הקבועה בחדר המגורים שלה ניכרת השפעה של אמנות אצטקית, המרמזת על כך שאמריקה התגלתה ממש לפני שיפוץ הטירה.

לורמרן ספוג אווירה ספרותית: אלבר קאמי, שבחר לגור כאן בימיו האחרונים, טמון בבית העלמין המקומי; הסופר הבריטי פיטר מייל, שהתאהב אף הוא בלורמרן והתגורר בו, כתב פה את “שנה בפרובאנס”, שעלילתו מתרחשת בכפר מֶנֶרבּ (Menerbes) שמעבר ללוברון, שם שכן ביתו הראשון בצרפת. לאוהבי מייל מומלץ להרחיק עד אליו.

שאטו דה לורמרן: chateau-de-lourmarin.com. שעות הפתיחה משתנות לפי החודש, כך שרצוי לבדוק באתר. הכניסה עולה 7 יורו או פחות מכך.

הספסל של איב מונטאן וטבילה בין פסגות

מלורמרן יוצאת דרך כפרית אל הכפר הזעיר ווֹז'ין (Vaugines). לאוהבי הקולנוע מומלץ לסור אל כנסייתו, שבחזיתה צולמה ב־1986 סצנת מפתח בסרט "ז'אן דה פלורט"; ספסל האבן שעליו ישב איב מונטאן עודו כאן. נעים לשבת עליו ולהיזכר בסיפור הנורא והנפלא ששזר הסופר הפרובאנסלי מרסל פניול, על מעיין נסתר שיש בכוחו להציל אדם או להרסו.

הבריכה האצילית של קוקורון, שנזכרה בראשית הכתבה, מצויה שני קילומטרים ממזרח לספסל. בתי הקפה שבקרבתה נעימים כולם, אבל גם בינוניים; מוטב להסתפק בהם בכוס קפה או פסטיס. לצדם, בניגוד חריף, מסתתרת מסעדת המישלן הידועה ביותר של הלוברון: La Petite Maison, המעניקה לסועדים בה עונג בניחוחות רוזמרין ותימין.

מאפייה מסורתית בקוקורון. בכפר פועל גם יקב שיתופי שמחבר בין יצרנים זעירים שמפיקים יינות גדולים צילום: אלישה בן עמי

כמה צעדים מן הבריכה מתגלה היקב השיתופי של קוקורון, ובו לצד הטעימה המענגת של יינותיו תהנו גם משיחה נעימה עם התושבים. בלוברון פזורים יותר מ־50 יקבים קטנים ופרטיים. רצוי להתחקות על השלטים המפנים אליהם, ולטעום את יצירותיהם; כולם מסבירי פנים. היקבים השיתופיים שבכפרים צנועים יותר: כורמים וייננים זעירים, שאין להם עניין לקיים יקב של ממש, מפיקים בהם תוצרת בהיקף מצומצם, והתושבים מגיעים אליהם עם ג'ריקנים ריקים וממלאים אותם מצינורות. ברז אחד שופע רוזה משובח, ובברז אחר יין אדום מענבי גרנאש וסירה. יינות הלוברון האדומים הם בועטים, נוכחים ומכסים כל פיסה של הלשון בטעם.

בין הכרמים מתעקלת הדרך לאנסוויס (Ansuois), הנכלל בצדק ברשימת "הכפרים היפים בצרפת". ביום קיץ חם מוטב לא למהר אליו, אלא לעצור באגם הקטן אֵטָה דה לה בּוֹנְדֵה (Etang de la Bonde), לרחוץ מול נוף ההרים או לטייל לאורך החוף, למלא את הריאות באוויר נדיר ולחזות בתושבי הלוברון כשהם רטובים ושמחים במיוחד.

מסעדת לה פטי מזון: LaPetiteMaisonDeCucuron.com. פתוח בשעות 12:30–14:00 ושוב ב־20:00–22:00 (למעט בימים שני ושלישי).

ביסטרו בסמטאות וכתמי פרג בכל

מי שמעוניין לחוש אווירת כפר טבעית יותר, שיש בה רוח ממשית של קהילה, ראוי שיסטה מן הכפרים עוצרי הנשימה ומסחררי הדעת לאלה שהם פשוט יפהפיים. הכפר לוֹריס (Lauris), השוכן במרחק ארבעה קילומטרים בלבד מלורמרן, הוא מקום כזה. מצד אחד, בביסטרו שמול בית העירייה מוכרים גם כרטיסי לוטו, והמאפייה מציעה רק עוגות פשוטות וסופגניות. מצד אחר, גני הטירה הפתוחים לכל מעניקים נוף מופלא של הנהר דוראנס, ולב הכפר העתיק עשוי אינספור פינות קסומות וסמטאות מתוקות. צריח הכנסייה של לוריס עשוי סורג ברזל בלבד, כי רוחות המיסטראל העזות עלולות לפגוע ברעפים. במרכז הכפר מצויה "המכבסה" העתיקה והיפה שבלוברון: בריכת מעיין ששוליה עוצבו כך שיקלו את סיבון המלבושים וסחיטתם.

תצפית על הכפר מעמק נהר הדוראנס. מרכז החיים התרבותיים בלוברון צילום: אלישה בן עמי

בחלק העתיק של לוריס מצוי La Table de Margot, ביסטרו אינטימי וכיפי. בצדו הצפוני של הכפר שוכן יקב פונטני (Fontenille), ובו גם מלון יוקרה הטובל בכרי דשא וחורש עבות, שמנסה — ולפרקים מצליח — לחבר בין אווירת הכפר הפשוטה לנופש עילי, בין היתר באמצעות שתי מסעדות מצוינות של אותו שף: האחת, La Cuisine d’Amélie, היא ביסטרו ענייני ונעים; האחרת, Le Champ des Lunes, היא מסעדת שף עטורת כוכב מישלן.

אווירת הכפר, המגלמת מתח בין הנשגב לפרוזאי, ומיקומו המושלם כבסיס ליציאת סיורים בפרובאנס הם שהביאו את עבדכם ואת משפחתו לבחור בו כבית. רק אחרי שהגענו לכאן גילינו שלוריס הוא מרכז החיים התרבותיים והמוזיקליים שבלוברון. גם את הגן הסודי של הכפר גילינו באיחור. כאן הופקו בעבר פיגמנטים מעלי עצים ושיחים, ועד היום מטופח לצד הטירה גן צנוע המושתת כולו על צמחי צבע מרחבי העולם. למעשה, כל כפר אופיין במלאכה משלו: קָדֵנֵה (Cadenet), הכפר הבא ממזרח, היה כפר קולעי הסלים וכיום שוכן בו מוזיאון לסלים ולקליעה.

גגות הכפר לוריס וצריח הכנסייה צילום: אלישה בן עמי

הדרך בין שני הכפרים עוברת בעמק הנהר, בין חוות סוסים רוגעות. כדאי לחרוג מן הציר הראשי לכבישים קטנים יותר, ומהם לסטות לקטנים עוד יותר וכן הלאה, בהתאם ליכולות הגלגלים. באביב פורחים בעמק מטעי אפרסק ודובדבן, ביוני יפרחו אלפי פרגים על כל כר של ירק. באוגוסט יבשיל הפטל בגדרות החיות. אין עונה רעה לבקר בה בגן עדן.

גן הצבעים של לוריס: couleur-garance.com.

ביסטרו "לה טבלֵה דה מרגו": פועל כל השבוע בשעות 10:00–15:00 ושוב מ־19:00–22:00. כתובת: Avenue Joseph Garnier 9.

יקב פונטני: DomaineDeFontenille.com. פרטי שתי המסעדות מצויים באתר היקב; הביסטרו פועל משישי עד שלישי, מסעדת השף מרביעי עד ראשון.

פירות יער, שוק כמהין ופיקניק מושלם

מדרום לנהר נישא רכס נוסף. בניגוד ללוברון, שהוא שיפול של האלפים, גבעות הטרווארס (Trévaresse) הן זרוע עתיקה של הפירנאים. ניתן לחשוב עליהן כמעין לוברון קטן ונגיש, שכן הן סמוכות לעיר אקס ולנמל התעופה של מרסיי. האטרקציה של הגבעות היא שאטו לָה קוֹסְט (Chateau La Coste): יקב, מלון ומסעדה המצטיינים באוסף של אמנות עכשווית. זה בהחלט מקום יפה, אבל מי שדילג בכפרים עד כה יחוש ודאי בניכור שבין השאטו המפונפן למרחב שסביבו, וימהר לנוס אל חיק פרובאנס המסורתית.

גני הטירה המקומית צילום: אלישה בן עמי

הכפר רוֹנְיֵה (Rognes) הוא המתוק שבכפרי הגבעות. זהו כפרם של תאבי הטעם: הירקן המקומי מציע פטריות נדירות ופירות יער מגירי ריר; מאפיית העוגות כמו נעקרה מתוך שכונה פריזאית מוצלחת; ובכל שנה בסוף דצמבר נערך בו שוק כמהין מהולל. זהו המקום לאכול בו, אבל היכן? האם בקפה האורגני שברחוב הראשי? האם בביסטרו "הפסנתר האנין" הסימפטי?

לא ולא. מביני העניין כבר אספו מצרכים, אם בכפר זה ואם בכפר אחר שאירח שוק נודד באותו בוקר (בכל יום יש שוק בכפר מסוים, ובכל כפר יש שוק ביום מסוים). יש להם גבינת עזים מסוג "לוברון קטן", לחם כפרי, פירות רעננים, איולי וטפנד ואולי גם נקניק. כעת ינהגו שישה קילומטרים מצפון למבוך האבן של הכפר, אל אגם קטן נטול שם ועטור מדשאה, להגשים שם את הבטחתה של צרפת לפיקניק ראוי לשמו. חשוב מאוד לא לשכוח חולץ פקקים, אלא אם כן היין הנבחר הוא שמפניה.

שאטו לה קוסט: chateau-la-coste.com. פתוח בשעות 10:00–19:00 (מנובמבר ועד פברואר סוגרים מוקדם יותר). ב־14:30 יוצא סיור מודרך באנגלית בין שכיות האמנות של היקב, שעולה 15 יורו. כדאי להזמין מקומות.

בין המרקיז דה־סאד לארזי הרכס

להרי הלוברון יש כמובן גם צד צפוני. הדרך החוצה את ההרים אינה ארוכה במיוחד, אבל היא מפותלת ומותחת עד מאוד, בעיקר בעונות החביבות על רוכבי אופניים. לאלה שיצפינו בכל זאת, או שיגיעו מראש אל העבר ההוא מכיוון העיר אביניון, ממתינים כמה מן הנופים המשגעים ביותר של אירופה. בעונת הלבנדר, הנמשכת מאמצע יוני עד אמצע יולי בקירוב, מתמלא העמק שמצפון להרים במשבצות סגולות. על אלה צובאים שני כפרים דרמטיים ותלולי סמטאות: בּוֹנְיֵה (Bonnieux) ממזרח ולָאקוֹסְט (Lacoste) הסמוך אליו ממערב.

הסמטאות התלולות של הכפר לאקוסט. הכפר ששימש רקע לסיפורי הזימה וההתעללות של המרקיז דה־סאד צילום: אלישה בן עמי

בונייה גדול דיו ללקק בו גלידה ולרכוש בו מזכרות. אפשר גם לצאת ממנו ברגל אל ההר ולגלות את סמלו של הלוברון: מבני אבן קטנים, מסתוריים ויפים המכונים "בורי" ("Bories"), ששימשו לצורך חקלאי בזמן קדום. מיטיבי הלכת יכולים להגביה אל יער מרהיב של ארזים עצומים בראש הרכס ממש. בכלל, כאשר חולפים בלוברון על פני שלט צהוב המורה על שביל הליכה — מומלץ לצאת בעקבותיו אל החורש הדומם.

לאקוסט שקט יותר ורוח עתיקת יומין שורה בו. בלב הכפר שוכן קפה דה פראנס — שם גנרי שמאחוריו מסתתרת מסעדה מצוינת, התלויה מעל נוף מרהיב כשסוכות גפן מצלות על סועדיה ומשקיפות אל בונייה. בראש הכפר מצויים שרידי טירה שבה חי במשך עשרות שנים המרקיז דה־סאד. חוקרים כבר אישרו שסיפורי הזימה וההתעללות של המרקיז לא היו כולם פרי דמיונו. מן הסתם לא היו פשוטים החיים בכפר שזה האציל המושל עליו.

טירתו של המרקיז — שאין לבלבלה עם שאטו לה קוסט הדרומית שהוזכרה קודם, ושכמוה גם אינה קשורה לחולצות התנין — שייכת כיום למעצב האופנה פייר קרדן. מביקור בה עולה שיכולותיו של פייר כמעצב פנים נופלות מיכולותיו כמעצב אופנה. ובכל זאת, כדאי לטפס לטירה, לעמוד ברחבה שבגבה ולספוג את הנוף לכיוון צפון, עם רכס הרי ווקלוז והר וונטו הנישא. מי שהתמכרו לתחביב ודאי ישמחו לשמוע שגם שם לא חסרים כפרים להתאהב בהם.

ביסטרו קפה דה פראנס: בלב הכפר לאקוסט (אין כתובת, כי הכפר כולו זעיר כמו כוכבו של הנסיך הקטן). כדאי מאוד להזמין מראש מקומות בחוץ, בטלפון 490778225 (33+). פתוח בשעות 9:00–22:30, למעט בימי ראשון.