בכדורגל, מנהיגות שקטה היא המנהיגות היחידה
גארת' סאות'גייט מוכיח כמאמן נבחרת אנגליה שלא צריך ליפול לקלישאות כדי להראות שאתה עובד כמו שצריך
חאבי גראסיה, המאמן שמוביל את ווטפורד לחלק העליון בטבלת הפרמיירליג, לא צועק על השחקנים שלו. כמדיניות הוא מסרב להרים את הקול. "צעקות זה משאב שיש לאנשים שאין להם דרך אחרת" אמר גראסיה ל"סאנדיי טיימס". "בספרדית אנחנו אומרים, שזה טוב יותר לשים אדום פעם אחת מאשר כתום 20 פעמים". הוא ממשיך ומסביר: "להגיד 'לא לא לא, עושים ככה, לא ככה, לא, לא וכו' - זה לא טוב. צריך בום! פעם אחת. להיות ישיר וברור ואז הם ידעו. אני מנסה להיות רגוע, ככל שאתה יותר צועק, ככה השחקנים פחות מקשיבים.
- הפסיכולוגיה של ההכרעה: הסוד להצלחה בשלבי הנוק־אאוט הוא מנטלי
- נבחרת אנגליה משכתבת את ההיסטוריה של עצמה
- נבחרת אנגליה מציגה: לכבוש ממצב נייח - ולנוח
במחצית, בכלל, הם לא יכולים להקשיב אם מישהו צועק. זה הכל 'בלה, בלה, בלה' עבורם. לא טוב". מחקרים בפסיכולוגיה - מהארוורד ועד אוניברסיטת שנגחאי - מצדדים בגראסיה והראו שצעקות גורמות לאלו שצועקים עליהם להקשיב פחות לצועק. במחקרים מסוימים הראו שצעקות כ'גורם מחנך' אף גורמות לנזק מוחי של ממש ועשויות להוביל לדיכאונות והתנהגות אנטי חברתית. משמה, נראה שרבים בישראל רואים בצעקות ככלי לגיטימי לאימון. כשמאמן צועק על קווי המגרש הוא נראה עסוק ופעיל. בקהל יאמרו שמאמן "צריך להעיר את השחקנים", "לבעוט להם בתחת במחצית", "לתת להם בראש" ושאר בבל"ת. "הפעם היחידה שצריך לצעוק במשחק זה כשמנצחים" הסביר גראסיה. "אולי אחרי שאנחנו מנצחים ורגועים וצריכים להתעורר. אבל כשמפסידים, העבודה שלי היא להסביר. לסייע להם להגיע לפתרונות".
גארת' סאות'גייט. מוכר את החזון והניסיון שלו לשחקנים צילום: רויטרס הגישה הרגועה הזו כנראה עוד יותר רלבנטית לכדורגל נבחרות - בו יש פחות משחקים רשמיים וכל אחד מהם בעל נפח משמעות גדול יותר לשחקן, לקהל, למדינה וכו', מאשר משחק מועדונים. כשהלחץ על השחקן גדול במיוחד, המאמן צריך להיות עוד יותר רגוע ובעל שליטה עצמית. קריאות קרב "פטריוטיות" לא יעילות יותר מצעקות ושחקנים מחפשים, כמו במועדונים שלהם, את ההסברים הרגועים.
גארת' סאות'גייט נראה כיום כמו אחד ממאמני הנבחרת המוכשרים ביותר בעולם - והוא עושה את זה בנבחרת שבמשך שנים קרסה תחת הלחץ ולא עמדה בציפיות שהציבו לה. אנגליה שלו העפילה לחצי גמר המונדיאל ב-2018 ובימים אלו נראית כמו אחת הפייבוריטיות לזכייה ביורו 2020. נבחרת אנגליה צעירה ותוססת ניצחה בשבוע האחרון את צ'כיה 0-5 ואת מונטנגרו 1-5 (אנגליה כובשת שתי חמישיות רצופות זה משהו שלא קרה ב-34 השנים האחרונות) . כאמור, הקבוצה משחקת כדורגל התקפי וכייפי והשחקנים זמינים ופתוחים יותר לתקשורת מאי פעם. סאות'גייט לא "כלב משוגע" שמלהיט את השחקנים שלו על גאווה לאומית. הוא כן העניק משמעות אדירה לתמיכה האנגלית בנבחרת והמשימה שלו במונדיאל היתה "לגרום לאנגליה לאהוב את הנבחרת" והוא כן הגן בתשוקה רבה על שחקניו שספגו קריאות גזעניות במונטנגרו השבוע, אבל הוא רחוק מאוד ממאמני הנבחרת האנגלית מפעם. "לפני חצי גמר מונדיאל 1990 נגד גרמניה ערכנו התערבות בנבחרת כמה מהר יזכיר בובי רובסון, המנג'ר, את המלחמה" סיפר חלוץ הנבחרת דאז, גארי לינקר, בפודקאסט שלו. "על המשפט הראשון שלו הוא הזכיר את מלחמת העולם השנייה וכולם התפוצצו מצחוק". גם אז נאומים מלאים בפאתוס על גאווה לאומית לא באמת עזרו לאף אחד.
סאות'גייט, כאמור, ניגש לשחקנים שלו בנבחרת בצורה הרבה יותר יעילה .
ג'יילס פדי, יועץ ארגוני ו'מפתח תאגידי', ניתח בוולוג מה הופך את סאות'גייט למנהיג כל כך חיובי. "יש לו חמישה אלמנטים שהופכים אותו למאמן שהוא. הראשוןף הוא מוכן, המוטו שלו הוא 'להיות מוכן להכל'. זה החלק הראשון ביעילותו כמנהיג. דבר שני: הכל אצלו זה הקולקטיב. הוא לא מבסס את השיטה שלו על סופרסטארים אלא מדגיש בהכל את עבודת הצוות. דבר נוסף: האישיות שלו מתאימה לתפקיד. היכולת שלו לדבר עם כולם, להיות נגיש, להיות מקצועי, לדעת למתוח ביקורת על עצמו אבל גם לדעת להיות תקיף עם שחקן כשצריך. הוא יכול להיות בעל תשוקה רבה למקצוע אבל הוא לא נראה כמי שמאבד את הרוח המקצועית. דבר רביעי: התקשורת שלו עם שחקניו מאוד ברורה. הוא אומר לשחקנים לאיפה הוא רוצה להגיע ולאיפה הוא רוצה שכל אחד ואחד משחקניו יגיע. הוא עושה זאת עם הומור, נגישות, הכנה והבנה. הוא גם היה שחקן, אז שחקנים יודעים שהוא היה שם והוא מעביר להם את הידע ממקור ראשון. דבר אחרון: הוא לא מתאמץ להיות מצחיק, חכם הוא חזק. הוא פשוט עצמו. זה הדבר שמשכנע אנשים ביכולותיו יותר מהכל".
סאות'גייט עצמו הוא טיפוס שאינו כוכב או "נראה כמו מנהיג". הוא היה בלם שגדל בבתי ספר פרטיים ומגיל צעיר שיחק וגדל לצד כוכבי כדורגל ממעמד הפועלים, שצמחו בליגות הנמוכות של אנגליה. הוא יודע להביע את עצמו היטב וגם לעמוד על שלו. בכל מקום שהיה בו נבחר לקפטן וכבלם נבחרת אנגליה, לקח אחריות על ההפסד בחצי גמר יורו 1996 נגד גרמניה, בעקבות הפנדל שהחמיץ בדו־קרב (ואפילו צחק על עצמו בפרסומת לפיצה האט). אף שהוא מדבר ברוך מסוים ובג'נטלמניות הבריטית האופיינית, הוא לא מפחד לעמוד על שלו ולקבל החלטות קשות - כולל הדחת וויין רוני מהנבחרת, כנראה שכבר לא התאים לסגל הצעיר והחרוץ שהאנגלים בונים עליו ל־2022.
סאות'גייט, שהגיע לתפקיד כמאמן נבחרת אנגליה הצעירה, הודה בעבר כי הכישלון שלו כמאמן מידלסבורו היה חוויית לימוד שרק מסייעת לו. סאות'גייט מעולם לא היה השחקן הכי רועש בחדר ההלבשה. הוא אף פעם לא היה הדמות הכי כריזמטית בקבוצות ששיחק בהן. אבל "כריזמה" ויכולת לנאום (או להתראיין) אלו תכונות שמייחסים למנהיגים למרות שלאורך ההיסטוריה המנהיגים הכי טובים היו "אפורים" ו"יעילים". אנשים עם יכולות בינאישיות מצוינות, כנות וחזון ברור. כריזמה זה משהו שסולן להקה חייב, לא מנהיג. רמאים גם יכולים לסחוף המונים, זה לא הופך אותם למנהיגים. מאמנים יכולים לצעוק ולהיות פעילים מאוד על קווי המגרש ובחדר ההלבשה אבל זה לא אומר שהם עושים את העבודה שלהם. שהם מנהיגים את השחקנים.
יש הרבה תפיסות מוטעות לגבי מנהיגות ומה מנהיג צריך. בספורט, ובכלל, מחפשים את "האלפא". הזכר הדומיננטי והאגרסיבי שחסידיו אחריו באש ובמים. חושבים על להקת זאבים עם "אלפא" שמנהיג אותם. אבל האלפא הוא לא הזאב הכי אגרסיבי וחזק. זה הביתא, שעובד מתחת לאלפא. האלפא הוא הזאב האחרון בשורה שמסייע לזאב הכי חלש בלהקה ומסייע לו ללכת כשצריך - למה? כי צריך אותו בשביל ציד מוצלח. מנהיגות, כאמור, זה עניין של יעילות.
