האנימטור ערן הללי: "הכל התחיל באצבעות ספגטי"

מה הדבר הראשון שאיירת?

אצבעות ספגטי. "הייתי בן 7 בערך, ומאד התגאיתי בזה שציירתי יד אנושית שהאצבעות בה מסתלסלות כמו ספגטי. זו היתה הפעם הראשונה שעברתי תהליך שייהפך לשיטת העבודה שלי בעתיד – דמיינתי בראש איך זה ייראה וביצעתי את זה על הדף. לא באתי מבית של אמנים, אבל כולם במשפחה ידעו לצייר יפה".

ממי אתה שואב השראה?

טובה ינסון, סופרת ומאיירת פינית ("המומינים"). "התחברתי למומינים עוד כילד, אבל רק בגיל מאוחר יותר הבנתי שהייחוד שלה, שאותו אני מנסה לשחזר בעבודה שלי, הוא הטון המוזר שמצליח לדבר לילדים ולמבוגרים כאחד.

מתוך הקליפ "Boys Latin" של פנדה בר איור: ערן היללי

מאסאקי יואסה, במאי אנימציה יפני. הוא במאי מופרע שלא מחקה שום דבר אחר, יש לו אופי מאד ברור ויצירות מאד אישיות, עם דגש על אלמנטים אנושיים, והמון כבוד למגדר, לשיוויון. מבחינה ויזואלית יש לו חשיבה צבעונית, קו משוחרר, שכמו איזה קסם גרם לי להתחיל לצייר אחרת בזמן שהתוודעתי אליו במהלך הלימודים בבצלאל".

ז'אן ז'ירו (מוביוס), אמן קומיקס צרפתי. "מוביוס עוסק בעתיד אבל באופן מאד נוסטלגי, כמו איך שדמיינו אותו בשנות השבעים והשמונים. בשנתיים האחרונות אני עובד עם סטודיו בברלין כארט דירקטור על משחק וידיאו שמתרחש בעתיד הרחוק ושואב המון השראה מהעתיד של מוביוס, שיש בו הרבה אנושיות, מערכות יחסים, צורות וצבעים מאד מיוחדים".

מתוך הפתיח לכנס האנימציה סטייל פריימס איור: ערן היללי

אורי טור, מאייר ישראלי. "קולגה מעורר השראה וחבר שלא מפסיק לדחוף קדימה. תוכן היצירה ואופן היצירה שלנו משפיעים אחד על השני לאורך הדרך".

מה מעורר בך השראה?

כלי נגינה. "החיבור בין העיצוב השימושי שלהם לפלא המופשט שבוקע מהם הופך אותם לחפצים קסומים. הם בנויים בצורה פונקציונלית, אבל בגלל הפונקציה הזו קורה עוד דבר, כמעט הפוך לגמרי מפונקציונליות, שמבטא רגש ודברים מופשטים לחלוטין. החיבור בין הפונקציה לבין הרגש המופשט נותנת לי השראה כשאני בונה דמויות, ומחליט באיזו צורה הן זזות ומה כל חלק שלהן יכול להביע".

ללא כותרת איור: ערן היללי

משחקי וידיאו ישנים. "אני נמשך מאוד ליצירות ישנות, כי האמנים היו חייבים למצוא דרכים יצירתיות גרפית ודיגיטלית כדי לעקוף את המגבלות הטכניות".

שורות קוד. "אני אוהב לתכנת ומוצא הרבה השראה בקוד אלגנטי, שהדרך שבה הוא מנוסח מזכירה לי שורות הייקו ואפילו פרוזה. בדומה קצת לכלי נגינה, זה גם עניין שאמור לשרת פונקציונליות, אבל מעורר בי אסוציאציות אחרות".

טעם בשרו החי של דג ילוטייל. "גרתי בניו יורק כמה שנים וביקרתי כמה פעמים ביפן, ופיתחתי אהבה כמעט אובססיבית לטעם של דגים חיים, ובמיוחד ילוטייל. הטעם שלו מפוצץ לי את המוח. זה לא אוכל, אלא מעין פורטל למקום אחר. המציאה של ריגוש כזה בדבר שאתה לא מצפה לו גורמת לי לחפש דרכים לבטא פלא במקומות כאלה ביצירה שלי".

פרויקט אחד שריגש אותך?

פתיח לכנס האנימציה Style Frames. ב־2016 הוזמנתי לעשות סרטון לכנס שהתקיים בניו יורק וכלל תהלוכה של הרבה דמויות. לקחתי את העבודה הזו בתקופה די מטורפת, שבה נולדה בתי הראשונה, והרגשתי כמו בקפיצת באנג'י ממושכת, שאני לא יכול לעצור בה לרגע. הבנתי אז שדרך היחידה לעשות את זה היא לנשום עמוק

ולנסות שיטות עבודה שונות שיוכלו לגרום לזה לקרות. זה לא היה שינוי כיוון, אלא בעיקר ניסוי וטעייה בעיצוב של כל דמות משונה בתהלוכה ושכל כל התהלוכה כדמות אחת בפני עצמה. אני לא שמח רק עם התוצאה הסופית אלא גם עם הדרך שהיתה ממש מסעירה, ובכלל אני מוצא את הקשר תמיד בין חוויית העשייה לבין התוצר הסופי".

מה אתה הכי אוהב לאייר?

דמויות. "אני מאד אוהב לאייר דמויות. עוד כילד תמיד עניינו אותי הדמויות יותר מהסיפור עצמו. הייתי אוסף בובות ומבלה איתן שעות, מחליף חלקי גוף. גם היום כשהיד שלי נוחתת על דף, הדבר הראשון שהיא עושה היא הצורה הכללית של הראש ומשם אני יכול למלא פרצוף אחרי פרצוף".

ומה הכי פחות?

ריאליזם. "אין משהו שאני שונא לאייר, אבל אני פחות מתחבר לסגנון ריאליסטי".