המאבק בתאונות הבנייה לא עובד

תאונות העבודה בענף הבנייה קיבלו אשתקד הד תקשורתי עצום: לא הייתה תאונה עם הרוגים שלא סוקרה בתקשורת, ומשרדי הממשלה שאמונים על בטיחות העובדים נאלצו לצאת מאזור הנוחות שלהם — זה שבו תאונות יכולות להמשיך להתרחש מבלי שלאיש יהיה אכפת, ומבלי דרישה לפעולות מניעה ואכיפה. האחראי הישיר על בטיחות הפועלים במקום עבודתם הוא מינהל הבטיחות במשרד העבודה והרווחה בראשות השר חיים כץ, שהחל — באיטיות רבה, יש לומר — לנסות ולהרחיב את מעגל ההגנה על העובדים באתרי הבנייה. במקביל, החלטתו של יו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורן להכריז על השבתה מוחלטת של המשק עקב ריבוי התאונות היוותה תקדים שהביא את העיסוק בנושא לשיא חדש.

בפועל – כצפוי – במקום שביתה נחתמו שוב הסכמים. למעורים בענף היה ברור לאורך כל הדרך שהמהלכים עליהם הוכרז היו רחוקים מלהיות מספקים, אך הלחץ הנקודתי השפיע לזמן קצר, כך ש־2018 הסתיימה עם תרחיש "אופטימי" לפיו בחודש נובמבר נספרו תשע תאונות עבודה עם הרוג אחד, ובחודש דצמבר התרחשו שבע תאונות ללא הרוגים כלל — החודש הראשון שזכה להתהדר בנתון הזה.

חילוץ פועל בניין (ארכיון) צילום: שאול גולן

אז הגיעה 2019, ותוך 10 ימים בלבד המציאות כבר טפחה על פנינו, עם ההרוג הראשון לשנה החדשה. מאז זרם ההרוגים לא מפסיק, ואף מציג קצב מפחיד — עם 10 הרוגים עד כה.

השטח לא משקר: לפי הנתונים היבשים, האכיפה לא קיימת, ההרתעה לא משמעותית, והפועלים נותרו חשופים. דוגמא לחוסר היעילות היא ההחלטה על יישום איטי של תקן הפיגומים, שהתקבלה לאחר לחץ כבד של הקבלנים בתחום. כך — ואף שמדובר באחד מהמהלכים החשובים ביותר למניעת התאונות בגובה — במקום יישום מידי של התקן האירופאי, הוחלט על הטמעתו בתוך שנה וחצי. ההחלטה שהתקבלה לגבי רשתות מגן לעבודה היא אומללה אף יותר: הקמת צוות מקצועי שיגבש המלצות תוך שלושה חודשים. כל זה מתרחש כאשר למעלה מ־60% מהתאונות בשנתיים האחרונות נגרמו בשל נפילה מגובה.

אז מה כן נעשה בשטח? בעיקר פעולות שבדיעבד. רק השבוע נהרגו שלושה פועלים תוך שלושה ימים בעיר חריש, באתרים שהתנהלו תחת ליקויי בטיחות. איש לא מנע את התאונות, והמענה של משרד העבודה היה סגירה של מספר אתרי עבודה. וזה, אנחנו כבר יודעים, ממש לא מספיק.