רופאה מסורוקה: "כשיש 30 חולים שממתינים 3 שעות, אנחנו לא מצליחים לתת את מה שאנחנו רוצים"

העומס במחלקות הפנימיות ובחדרי המיון בישראל רק הולך ועולה כאשר כיום ב-110 מחלקות פנימיות מאושפזים מדי שנה כ־330 אלף בני אדם.

הראשונים לקרוס תחת העומס הרב הם צוותי הרפואה, בהם המתמחים שנדרשים לעבוד ברציפות במשך יותר מ-24 שעות בכל משמרת שברובה נראית כמו שדה קרב ואף פעם אי אפשר לדעת כיצד היא תסתיים.

ד"ר יסמין אבו פריחה רופאה מתמחה ברפואה פנימית בי"ח סורוקה צילום: אוראל כהן

איך מתמודדים עם העומס במחלקה?

באחד הלילות האחרונים הגענו למצב שיש 30 מטופלים שמחכים כבר למעלה מ-3 שעות להתייחסות. קודם כל במצב כזה התחושה היא שאנחנו לא מצליחים לתת את מה שאנחנו רוצים לתת. באותו הלילה הבאנו תגבורת, כלומר אנשים הוקפצו מהבית, זו הייתה הדרך היחידה לסגור את הפער. אין ספק שזה אומר שאנחנו משלמים מחירים אישיים אבל בתחושה האישית שלי זה פחות חשוב מבריאות של מטופל שלי. אם אנחנו רוצים שהמטופלים יקבלו את הרפואה הכי טובה שאנחנו יכולים לתת להם אין לנו ברירה אחרת.

איזה מחיר מקצועי זה גובה?

הגיל הממוצע של המטופלים שמגיעים למחלקה הפנימית הוא 75-80, לכל אחד יש תיק רפואי ענקי ואנחנו צריכים ב-10 דקות במיון להבין מי הם, מה הם, למה היגעו ומה הדרך הנכונה לטפל בהם. ב10-15 דקות אי אפשר לעשות רפואה אידאלית. בעולם אידיאלי הייתי יכולה לשבת עם כל מטופל שעתיים וחצי וללמוד את התיק שלו כמו שצריך.

ברפואה פנימית כל יום הוא יום קשה. אנחנו מאבדים מטופלים ברמה היומיומית. 26 שעות של משמרת זה משהו שאני לא הכרתי לפני שהתחלתי לעבוד. את במצב שאין לך זמן לאכול או ללכת לשירותים ואת בקושי ישנה ואז את עוד צריכה לחזור הביתה ולהיות אשת משפחה. זו סיטואציה מאוד מתסכלת כי את מרגישה שאת מאכזבת את כולם כל הזמן. אנחנו מגיעים מסיטואציה של הצלחה, ככה התקבלנו ללימודים, ואז פתאום מגלים שלא מצליחים לעמוד בסטנדרטים, לפחות לא באלו שאנחנו מציבים לעצמנו וקשה להתמודד עם זה.

את חושבת שזה יהיה האנטומיה של גריי - שברוב הזמן כולם יפים ומחויכים וכל היום מצילים חיים ומידי פעם יש סיטואציה קשה אבל זה לא עובד ככה. אנחנו בעיקר מנסים להתנהל ביומיום. עם כל זה אני עדיין חושבת שזה המקצוע הכי יפה שיש ולפעמים ב-4 לפנות בוקר כשיש מטופל שצריך אותי אני שוכחת את כל הצרכים האישיים שלי ומתמסרת אליו. יש בזה משהו מאוד מנחם ומספק.

אלימות מגיעה בכל מיני סוגים. אנחנו רואים כאן בעיקר אלימות מילולית יצא לי להתקל בהמון מקרים כאלה ולפעמים יש גם אלימות פיזית. לפעמים זה מפחיד אותי, יש רגעים שאני מפחדת ממשפחות של מטופלים. קרה לי הרבה פעמים שהייתי צריכה להזמין ביטחון והיו הרבה סיטואציות שפחדתי שיקרה לי משהו. אבל אני חייבת להודות שאני לא יכולה שלא להבין אנשים שנמצאים במיון או במחלקה ומרגישים שהם לא מקבלים את היחס שמגיע לבני המשפחה, שהם הדבר הכי חשוב להם בחיים, ואז הם יהיו כעוסים, אני לגמרי יכולה להבין את זה. אני מאוד מנסה כל הזמן להזכיר לעצמי שהאנשים האלה נמצאים בנקודת משבר בחיים שלהם. המיון הוא סיר לחץ, בטח בחורף וכמו שאני לא ישנה גם בן משפחה לא ישן ואז הוא כועס ועייף ומגיעים להתפוצצות, זה עצוב מאוד.

מה לגבי מקרים של גזענות?

אנחנו מטפלים פה בכולם אז אנחנו נתקלים בהכל. בגלל שאין לי מבטא משתפים אותי ומדברים איתי על "הצד השלישי" והרבה פעמים אני שומעת שלא רוצים שרופא ערבי או רוסי יטפל בבני משפחה. זה כואב וקשה לי אבל בכנות אני אף פעם לא משפילה מטופלים או בני משפחה בסיטואציה הזאת. אני משתדלת לא להיפגע, אבל זה כן מרגיש מאוד אישי.