לאהוב עד מוות: ההצגה "סיבת המוות אינה ידועה"
בהצגה מביא חנן שניר לבמה את סיפורן הטראגי של שתיים מנשות שמעון קופר, שנשבו בקסמו ונרצחו: "הן לא היו עיוורות, רק כיסו את העיניים"
"עשיתי את ההצגה הזאת כי העסיקה אותי מאוד הקלות הבלתי נסבלת שבה נשים הולכות שולל אחרי גברים פסיכופתים", אומר חנן שניר על ההצגה שביים, "סיבת המוות אינה ידועה", שעלתה בשבוע שעבר בהבימה. "המון פסיכופתים חיים בינינו ואנחנו אפילו לא יודעים. הם יכולים להיות אנשים מלאי קסם, אבל גם שקרנים פתולוגים, בוגדנים וגנבים".
שניר עיבד את מחזהו של מוטי לרנר, המבוסס על הספר "לתפוס רוצח" שכתב עמרי אסנהיים בעקבות תחקיר שערך עבור התוכנית "עובדה" על הרוצח שמעון קופר. קופר רצח את אשתו הראשונה ב־1994 ואת אשתו השלישית באוגוסט 2009, והתיקים נגדו נסגרו מחוסר אשמה. פרסום תחקירו של אסנהיים ב־2010 וממצאים חדשים בפרשה הביאו לפתיחת התיק מ־2010 מחדש ולהגשת כתב אישום נגדו, וב־2016 הורשע קופר ברצח שתי נשותיו ונגזרו עליו שני מאסרי עולם.
שניר מיקם את המחזה בחדר החקירות, וממנו קופצים אחורה בזמן להשתלשלות האירועים. "המחזה נאמן ברובו לעובדות ומה שרואים על הבמה הוא לא הסיפור עצמו, אלא היילייטס, תמונות שמחדדות את התבניות החוזרות שבהן הוא פעל. הוא זיהה מודעה של אשה בודדה שחיפשה גבר, התקשר אליה, וברגע שהיא התחילה לחשוד בו, רצח אותה. זאת כשכל הזמן יש לו אשה אחרת שבתום השבעה הוא היה עובר לגור איתה".
גיל פרנק (מימין) ורינת מטטוב ב"סיבת המוות אינה ידועה" בהבימה. "תמונות שמחדדות את התבניות שבהן פעל" צילום: יובל חן
במחזה קוראים לו שאול גלר ומגלם אותו גיל פרנק, כשלצדו גילה אלמגור כאמו, רינת מטטוב, מיקי פלג וליאת אקטע כשלוש נשותיו, ומרינה שויף כרופאה שהיה עמה בקשר וסייעה לרצח בלא ידיעתה. "כל הנשים בסיפור נורמטיביות, משכילות, אינטליגנטיות, ושתיים מנשותיו היו גרושות מעל גיל 40 עם ילדים שזקוקות לאהבה והסיכוי שלהן למצוא את אביר החלומות נמוך מאוד. הן פוגשות גבר מקסים, מחזר, עם חוש הומור ומשכנע מאוד ונשבות בקסמו. סקרנה אותי הדמות הזאת וגם אלמנט המשחק - איך קסם אישי יכול להשפיע על אנשים בצורה כזו ולהביא אותן עד רצח".
שניר, מטפל ופסיכודרמטיסט, עבד במהלך השנים בבתי כלא, בעיקר עם נשים, חלקן רוצחות. "אחד האסירים אמר לי פעם שכדי להיות עבריין צריך להיות שחקן טוב, ושאול הוא שחקן מצוין. כמו כל פסיכופת אין לו מצפון ואין לו רגשות אשם, אז הדרך לפשע סלולה. הוא לא מתחרט, לא מבקש סליחה ולא מודה באשמה. קראתי את הספר ואמרתי לעצמי: איך זה יכול להיות? אם יש סיבה להעלות הצגה כזו היא שאף אחד לא יגיד 'לי זה לא היה קורה', כי לעולם אין לדעת. אני חושב שהוא ידע לזהות את הנשים שזקוקות מאוד לאהבה ויש בהן תמימות".
הבמאי חנן שניר: "מעסיקה אותי הקלות הבלתי נסבלת שבה נשים הולכות שולל אחרי גברים פסיכופתים, שרבים מהם חיים בינינו. הם מלאי קסם, אבל גם שקרנים פתולוגים" צילום: אוראל כהן בסוף ההצגה עולה הכתובית "בשנת 2018 נרצחו בישראל 22 נשים על ידי בני זוגן. הכתובת היתה על הקיר!". "כשבתה של אשתו השלישית של שאול (אלינור וייל) מספרת לאמה שבקיבוץ צוחקים עליו שהוא מתחזה לאיש מוסד, היא אומרת לה: אבל אני בוחרת להאמין לו. הן לא היו עיוורות לחלוטין, פשוט כיסו את העיניים. המשפט הזה מזעזע כי ברגע שאת בוחרת לא להאמין את משלמת מחיר אובדן האהבה, אובדן הקשר, אובדן הסטטוס. גם בהרבה מקרי גילוי עריות, שאני עוסק ומטפל בהם, האמהות של הילדות שהוטרדו ידעו ושתקו. הן עשו בחירה. הן בחרו לא לדעת כי ברגע שהן היו עושות עם זה משהו הן היו מאבדות את הגבר, הפרנסה והמשפחה, והיו חיות בבושה ומשלמות מחיר כל ימי חייהן".
שרונה בודנשטיין, אשתו השנייה של קופר, היא היחידה שברחה ממנו בזמן. לקראת עליית ההצגה היא ביקשה משניר לבוא לצפות בחזרות. "חששתי שהיא תגיע אבל היא התעקשה. היא ישבה ומלמלה 'איזה מנוול'. בסצנה שבה אביה כביכול (רוברטו פולק) נותן לדמות שלה כסף בשביל שאול, היא התמוטטה והתחילה לבכות. היא פתאום ראתה איך אפילו ההורים שלה, שלא היו מעורבים רגשית ומינית, נפלו בפח, מפני שאי אפשר היה לעמוד בפני הקסם שלו".
"סיבת המוות אינה ידועה" מביאה לבמה סיפור טראגי, אך יש בה רגעים משעשעים. "הטרידה אותי בהתחלה העובדה שיש בהצגה מקומות מצחיקים מאוד, גם כי יש לו חוש הומור וגם כי הסיטואציות כל כך הזויות שזה לא ייאמן. לא נתפס איך הוא מצליח להוליך אותן שולל. הרגשתי אשם כי איך זה יכול להיות שהן נרצחות ואני צוחק? אבל אני אוהב את הפרדוקס הזה, לצחוק ולהרגיש אשם שאתה צוחק".
